סיכום מאמר: ש"ס והציונות: ניתוח היסטורי/ נרי הורוביץ

מבוא

תנועת ש"ס היא הופעה מורכבת המושפעת מרבדים היסטוריים וממקורות זהות שונים שבניהם  אפשר לראות אמביוולנטיות גדולה כלפי התנועה הציונית.

לתנועת ש"ס יש שני הקשרים היסטוריים:

  1. ההיסטוריה של יהודי המזרח- ש"ס מבטאת את ההתמודדות המאוחרת של יהודי

המזרח עם הופעתה של המודרניות. הופעתה המאוחרת ואופייה הפחות טראומטי, הביאה לתגובה שמרנית כלפי מנהגים וערכים חדשים בחברה המסורתית.

  1. ההיסטוריה של מדינת ישראל ויהודי המזרח שעלו בעלייה ההמונית- בהקשר זה ניתן

לתאר את תנועת ש"ס כהופעה ישראלית הממזגת מחאה חברתית עם יצירת אלטרנטיבה של זהות מזרחית דתית שמרנית בתוך מדינת ישראל.

החברה הקולטת הציגה, אופציות של זהות הצומחות ממשבר מודרניזציה. עבור אחדים היה כאן מקור להזדהות עם הציונות, ואילו עבור אחרים ייצר המפגש אי-נוחות ודיסוננסים. מציאות זו חיברה פיזית קבוצות גדולות מבין השמרנים שנפגשו: בריכוזי העולים, במקומות עבודה ובבתי הכנסת.
התלכדות השמרנים הייתה, לא מעט, השתקפות של יחסי הכוחות הפוליטיים במדינת ישראל כאשר הרבנות הראשית, המפלגות הדתיות ומערכות החינוך האוטונומיות שלהן מסייעות ביצירה ובשימור של אותה שכבה חברתית שמרנית שמתוכה תצמח ש"ס.

השמרנות לעומת המודרנה

למציאות החדשה של יהודי המזרח (מודרניות מול שמרנות) הייתה בעיקר השפעה מעכבת על האפשרות ליצור שמרנות דתית מזרחית.

מבחינה סוציולוגית: קשיי הקליטה של העלייה ההמונית, המאמץ הקיומי היומיומי והתפרקות מסגרות משפחתיות וקהילתיות- סימן קרע עמוק במיוחד מבחינה דתית- רבנים ושליחי ציבור מקומיים לא מצאו מקום במוסדות הדתיים הרשמיים. חלק מאותם רבנים ילכו ויבנו קהילות מקומיות שיהפכו פוליטיות יותר עם הופעתה של ש"ס.

מבחינה אידיאולוגית: בקרב רבים מן העולים נוצרה אשליה שהלאומיות מאפשרת מעבר חלק מחברה שמרנית לתוך חברה מודרנית. לאומיות זו התמזגה היטב עם המסורתיות של חלקים גדולים מהעולים החדשים ונראתה פתרון למתח בין שמרנות לבין מודרנה. ההתפכחות של חלק מן העולים, מארצות המזרח, מ"אשליית המעבר החלק" יצרה את התנאים שבעקבותיהם יכולה הייתה ש"ס לקום.

כלומר, המציאות החדשה של יהודי המזרח גיבשה תנאים חברתיים שהביאו ליצירת שכבה חברתית שמרנית בעלת זיכרון היסטורי מוקדם של עימות עם המודרנה בארצות המוצא.

חשיפת מקורות התנועה

הקמת ישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה בירושלים, נועדה לענות על הצרכים של קהילות חדשות, ולספק מנהיגות רוחנית לריכוזים חדשים בעולם משתנה.

מקורות התנועה מתוארים במאמר כרבדים אותם ניתן לחשוף ע"י חפירה ארכיאולוגית:

  1. שכבת הסימביוזה הליטאית-מזרחית- הקשר המתמשך בארץ ובעולם בין יהודים שמרניים בארצות המזרח לבין האורתודוקסים הליטאים. עד שנות ה-50 חלק מן המגע התקיים בא"י, עיראק, מרוקו ואיראן, אולם לאחר מכן רובו התרחש בריכוזי העולים ובמערכות החינוך החרדי במדינת ישראל.
  2. התארגנויות דתיות עדתיות מקומיות, בשנות השישים- ניסיון של חוגים סביב הרב עובדיה יוסף לכונן תנועה חברתית על בסיס החוגים השמרניים בקרב העולים בכלל, ובתנועת המושבים בפרט. ניסיון זה, במסגרת "נאמני תורה", מציג את המאמץ השיטתי הראשון לארגן דתית, פוליטית, חינוכית וחברתית את חוגי הדתיים השמרנים, מארצות המזרח, במדינת ישראל.
  3. שכבה זו מסמנת שלב בהתפכחות מן הציונות ואת ראשיתה של תנועת התשובה המזרחית מיד לאחר מלחמת ששת הימים ובסמוך להופעת הפנתרים השחורים. אולם מלחמת יום כיפור הביאה את ההנעה העיקרית להתפקחות.
  4. הופעתה של דת עממית מזרחית ישראלית רכה. עדות ליכולת לתרגם חלק מהכריזמה הדתית של הדת העממית לכוח פוליטי נראית בהצלחתה היחסית של מפלגת תמ"י המשמשת סימן דרך מורכב לכינונה של ש"ס.

הגישה הארכיאולוגית לפענוח מהותה של תנועת ש"ס מניחה כי בשנות ה-80 נוצרו תנאים חברתיים הולמים ליצירת התארגנות מחדש של החוגים הדתיים השמרניים בקרב יהודי המזרח מול המודרנה. ההקשרים ההיסטוריים, השכבות המרכיבות את ש"ס וההגות הדתית חברתית של הרב עובדיה יוסף, הביאו יחס שונה לציונות.

ישיבת פורת יוסף והיווצרותה של חרדיות ספרדית בארץ ישראל

ישיבת פורת יוסף היתה ישיבה ייחודית באופייה. בת"תים הספרדיים בירושלים נוצרה ספרדיות דתית חוצת עדות המובחנת ומנותקת מתהליכים שהתרחשו ביישוב ובתנועה הציונית, אולם הניתוק לא היה שלם. בתהליך הדרגתי התערו רבים מקרב הספרדים הדתיים בישוב המאורגן. חלק מהסיבות להתקרבות היו קשורים לתהליכים כלכליים והזדקקות למוסדות ציוניים והסתדרותיים. סיבה נוספת היא,  הרוח הלאומית שמשכה נוער ספרדי לתוך מסגרות היישוב החדש (לדוגמא, הצטרפות לאצ"ל). הסוציאליזציה המסורתית לא הייתה מכוונת כנגד הציונות, אלא לא הייתה רלוונטית לגביה- לא לימדו אותם תכנים כמו בבתי הספר הציונים. אולם עם השנים, נחשפה השכבה של הספרדים הדתיים לפוליטיקה הציונית. במידה ופנו ללימודים בישיבת פורת יוסף המשיכו במסלול שהרחיק מסדר היום היישובי הציוני לתוך סדר יום מקביל של החברה היהודית הספרדית דתית. דברים אלו תקפים במיוחד ביחס לבוגרי הת"תים הספרדים בשנות העשרים והשלושים מהם צמחה המנהיגות הדתית העתידית של ש"ס והחרדיות הספרדית.

בין החברה היישובית לחברה החרדית

בין החברה הדתית ספרדית והחברה החרדית האשכנזית המתבדלת היתה מערכת יחסים מורכבת. מצד אחד, הייתה קרבה גיאוגרפית גדולה בין הקבוצות ומצד שני, היו ביניהן מחסומי שפה, מנטליות ומערכות מוסדיות. המנהיגות החרדית אשכנזית ואגודת ישראל הגדירו, בשנות העשרים, את היעד של גיוס החברה הדתית השמרנית הספרדית שלא טומאו מהמודרנה. החברה החרדית הספרדית הייתה מבחינה כלכלית, פוליטית, גאוגרפית וחברתית בשוליים של החברה היישובית ואף מחוץ לחברה החרדית האשכנזית המתבדלת. גם אנשי ציבור ספרדים בכלל וחרדים ספרדים בפרט מצאו עצמם בשוליים. יוצאת דופן מבחינה זו היא ישיבת פורת יוסף שהפכה למרכז סביבו התגבשו החוגים הדתיים השמרניים מבין הספרדים בתקופת המנדט. הישיבה סימנה חידוש מבחינה דתית- תכני הלימוד הפכו להיות כאלה שמטרתם להביא למנהיגות דתית מודרנית בקרב יהודי המזרח. על רקע זה נבנתה הישיבה במתכונת המזכירה ישיבות אשכנזיות, יחד עם זאת נשמרה המשכיות מסוימת למסורת של לימוד קבלה.

סדר יום אלטרנטיבי

ניתן לומר שישיבת פורת יוסף בשנות ה-30-40 הייתה בלתי פוליטית אולם, זכתה להכרה ממסדית, דתית וחרדית כחלק מהחברה הדתית בארץ ישראל. האמביוולנטיות של ראש ישיבת פורת יוסף כלפי התנועה הציוניות נבעה בעיקר כתוצאה מסדר יום אלטרנטיבי. סדר יום זה השיק רק בצורה מוגבלת לשאלות שהעסיקו את התנועה הציונית והעם היהודי.

המתיחות בא"י גרמה להעברת הישיבה לעיר היהודית אולם תלמידי הישיבה נחשפו לסביבה ציונית מובהקת ולגבי רובם גם לבני משפחה מגויסים. חורבנה של ישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה, נפילת הרובע היהודי והניתוק של הישיבה מריכוזי קהילות היהודים במזרח סימנו את סיומה של תקופה. ישיבת פורת יוסף התקשתה להשתקם מתוצאות המלחמה והתקיימה בכמה סניפים בתוך ריכוזי החרדים הספרדים המסורתיים ובשכונת קטמון הנטושה. רק בשנות ה-60 החלה הישיבה להשתקם מההרס שנגרם לה במלחמת העצמאות.

החיבור הליטאי-חרדי-ספרדי

עד השואה התבטאה החשיבות של יהודי המזרח בכלל ותימן בפרט הייתה בכך שהייתה חברה טהורה שלא טומעה בידי המודרנה וכשדה קרב עתידי נגד הציונות. אולם לאחר השואה האמינו שהחברה היהודית המסורתית תבנה מיהודי צפון אפריקה, אירן, וקהילות של יהודי המזרח. עבור ישיבות רבות היתה סוגיית הגיוס של תלמידים חדשים שאלה של להיות או לחדול. בתנאים אלו הייתה התחברות בין השמרנים בעיר מכנאס לבין "השליחות הליטאית" לתשתית עליה- החלה פעולה אינטנסיבית של מוסדות "אוצר התורה". במידה רבה יש בפעילות אוצר התורה המשך למאבק בציונות והצגת חלופה אחרת לשליחות של הציונות, בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה.

ההקשר הארץ-שראלי של פעולת מוסדות "אוצר התורה" נוגע בהעלאת נושא חינוך היהודים מארצות המזרח ביישוב בתקופת המנדט. עימות עם התנועה הציונית, בעל מעמד של אירוע מחולל, קשור בקליטתם של עולי תימן- היה מאבק לחינוכם של ילדי העולם במסגרת דתית- היה שיתוף פעולה בין רבני ישיבת פוררת יוסף ורבנים ליטאיים.

האופציה החרדית

האופציה החרדית היתה הופעה מקבילה לציונות כיוון שהתקשרה לסדר היום של העולם היהודי בכללו ושיקום עולם התורה לאחר השואה. על רקע זה נשלחו תלמידי מוסדות אוצר התורה, ומקבילותיה, לחינוך בחו"ל- מעשה זה לא היה אלטרנטיבה לציונות אלא חלק משיקום העולם החרדי-אשכנזי שחרב. יחד עם זאת, היה בפעולה זו מרכיב אנטי-מודרני המכוון כנגד החילון בכלל והציונות בפרט. מבחינה זו היה בשליחות ביטוי למאמץ של הצלה והכוונה של העולים, עוד בטרם עלייתם, לממסדים החינוכיים של החברה החרדית.

החרדים האשכנזים, תפסו את תפקידם כמי שפועלים בתחום החינוך, כדי לבנות אסטרטגיה של קיום יהודי בתוך חברה משתנה ובעיקר במסגרת קיבוץ הגלויות במדינת ישראל. הם לא נקטו בדרך שהציגה את ההשכלה והציונות כחטא.

מאות התלמידים שהוצאו מת"ת בצפון אפריקה והופנו לישיבות ליטאיות כבר הכירו את השיח האנטי ציוני.

היחס לממסדים הציוניים

בני הדור הצעיר יותר, שהתחנכו בישיבות הליטאיות ונחשפו לחברה הישראלית בגיל צעיר יותר, תיארו את החברה הישראלית במונחי עקירת תורה.

ממסד הציונות החילונית נתפס כדבר שיביא לחורבן. המאבק על חינוך העולים בשנות העלייה ההמונית הביא להקמתו של "חבר הפעילים התורתי"- שילוב חרדי-ספרדי וליטאי.

חבר הפעילים, תמונת החינוך ודימוי המדינה

השנים 1952-1945 היו ראשית המאבק באינטגרציה הגוברת של החברה החרדית האשכנזית בתוך היישוב והמדינה. בתקופה זו עיצבו החרדים, לאומיות חרדית. המאבקים  על חינוך העולים, לימדו את המנהיגות החרדית שהיא יכולה להשפיע על המנהיגות הציונית, וביחד עם זאת הולידו הכרה כואבת בחולשתה של יהדות התורה. על רקע זה התחזקו מגמות התקרבות של החרדים אל הציונות הדתית. המגמה של ביטחון גובר התמזגה בשאיפה של המנהיגות להציע אתוס סביבו אפשר יהיה לגייס את הנוער החרדי, ולנתבו לפעולה חינוכית דתית. הלגיטימציה לפעולה חינוכית הביאה לאוריינטציה עתידית משקמת. מעבר להקשרים ההיסטוריים העמוקים איפשרה פעולה בתחום חינוך העולים להקטין את הקסם של הציונות. ניתן לאמר, אם כן, כי הפעולה החינוכית של קבוצות חרדיות בין העולים החדשים מארצות האסלאםליכדה את החברה החרדית-האשכנזית בתוך המדינה החדשה. "חבר הפעילים", על אף אופיו הליטאי המובהק, נהנה מלגיטימציה גבוהה בדעת הקהל הדתית בכלל שהתלכדה סביב החזית הדתית.

תימנים בישיבת סלובודקה

ישיבת מקור חיים היתה הישיבה היחידה בארץ שהסכימה לקלוט את ילדי תימן. הישיבה נוסדה בראשית שנות ה-40 כחלק ממאמץ לגבש מחדש את עולם התורה הליטאי בא"י ועל מנת לקלוט את החוגים הדתיים השמרניים של עולי המזרח. חבר הפעילים הוא ביטוי של ראשית הפעולה הישירה של הליטאים בקרב העולים החדשים (בעיקר עולי המזרח).

המאבק הפוליטי ב1949 החל בפעולה של הציונות הדתית, אך הפעילים חיברו בין החוגים השמרניים בקרב העולים והחרדים האשכנזים ולכן הצליחו.

החשיפה לכור ההיתוך

משבר החינוך במחנות העולים שימש חוויה מעצבת של דור שלם של חרדים, אשכנזים וספרדים. הציבור החרדי נחשף למדיניות כור היתוך קצרת מועד ותוקפנית מצד הממסד הציוני. מדיניות זו הייתה בעיקר תוצר של מערכת החינוך של המדינה הצעירה במפגש עם ריכוזי העולים.

בציבור החרדי תקופה זו זכורה כזיכרון המסמן את הסכנה הפוטנציאלית שמשקפת הציונות החילונית. הציבור החרדי הספרדי אימץ את הדימוי של מי שניצלו מכפירה והיו אסירי תודה למנהיגות הרבנית. הכרת תודה זו נשמרה למרות הקושי בין אשכנזים לספרדים בחברה החרדית בכלל, ובמערכות החינוך, בפרט. הדימוי העצמי של ניצולים, הביא לאימוץ עמדה ליטאית שלילית כלפי הציונות. במקרים רבים תלמידי חכמים ספרדים התחברו עם האגפים הימניים באגודת ישראל שתפסו את המדינה במונחים של "עקבתא דמשיחא". רבני ש"ס, חניכי הישיבות הליטאיות, ביטאו בשיח הציבורי, לאחר הקמת ש"ס, את הרוח הליטאית הקנאית. תלמידי הישיבות הספרדים שנקלטו במסגרות החינוך החרדיות בשנות ה-50 הזדהו עם הגישה הליטאית המתנגדת לציונות והזדהו פחות עם עמדות שרווחו באגודת ישראל. מאוחר יותר בשנות ה-70-60 מילא הרב אליעזר ש"ך תפקיד דומה בעיצוב עמדות תלמידי הישיבות המזרחיים כלפי המדינה. תיאור חטאיה של המדינה משלב ביקורת על תפיסה יהירה של "כוחי ועוצם ידי" עם ביקורת על אופייה התרבותי והרוחני של הציונות ליצור יהודי חדש.

הנאמנות לחזון אי"ש

תלמידי הישיבות ראו עצמם ביטוי למאמץ הציוני שאותו תיארה המנהיגות הליטאית. כיוון שהיה פער בין הנכונות של החברה החרדית לקלוט את הספרדים ובין הפתיחות של המנהיגות, הייתה חשיבות מיוחדת לנאמנות של המנהיגים הליטאיים. היחס של ראשי הישיבות וגדולי התורה לתלמידי הישיבות הספרדים היה פיצוי על הקושי החברתי. מכאן הנאמנות החזקה כל כך לחזון אי"ש ולממשיכיו.

מטרת הפעילות של חבר הפעילים, במשך כל תקופת העלייה מארצות האסלאם, היתה למשוך ילדי עולים דתיים ומסורתיים לזרם העצמאי ולמוסדות חינוך דתיים. חבר הפעילים המשיך להיות האופן העיקרי לפיקוח ואמצעי לגיוס נוער מסורתי ושמרני. אחד מביטויי השילוב הליטאי-מזרחי היה ביסוד מוסדות ישיבתיים מיוחדים לעולים מארצות המזרח. מאוחר יותר רבנים ותלמידי ישיבות החלו ללכת לפריפריה ולריכוזי עולים כדי להקים ישיבות ומוסדות לימוד לדוגמא, ישיבת הנגב. סביב מוסדות החינוך קמו קריות חרדיות-אשכנזיות במקומות כמו אופקים ונתיבות.

ההצלחה של אגודת ישראל והליטאים בקרב העולים הביאה רבים מבוגרי פורת יוסף ומקרב הרבנים החרדים הספרדים לתמוך בחבר הפעילים.

המיסוד של העולים בפוליטיקה הדתית

על מנת להביא ליחס מחייב ואמביוולנטי יותר כלפי מוסדות המדינה והציונות יש ליצור דעת קהל דתית במדינה הצעירה. חלק מהחוגים השמרניים והדתיים בקרב העולים מארצות המזרח נקלט דרך ממסדים פוליטיים וגופי הרבנות לתוך אותו מעגל של ציבור דתי ותיק. המבנה המוסדי של הרבנות בתקופת המנדט ועיגונו בהסדרים של המדינה יצר קרקע לפעילות של רבנים ספרדים בשכונות ותיקות וביישובי העולים.

בשנות החמישים נקלטו יוצאי פורת יוסף לתוך הממסד הרבני כאשר הרב חיים דוד הלוי, הרב עובדיה הדאייה וכמובן הרב עובדיה יוסף החלו במסלול שיוליך אותם להנהגה דתית של הציבור הספרדי.

התגבשות דת עממית

רבנים עולים בעלי מעמד הלכתי גבוה מצאו לעתים תפקידים שוליים ברבנות או במסגרות קרובות בין אלו. רבנים חשובים במיוחד זכו לסיוע בקליטה על ידי הממסדים הפוליטיים והרבניים. רבנים מקומיים התקשו מאוד למצוא תעסוקה, אולם הם המשיכו בפעולה דתית ובכתיבה תוך יצירת מרכזים דתיים מקומיים. הרבנות הראשית היתה מודעת למצוקה וניסתה להתמודד עמה באמצעות יצירת תפקידים רבניים מקומיים רבים בשכונות, מושבים, במערך הכשרות ומועצות דתיות.

מבחינה דתית, למרות כור ההיתוך התיאולוגי שהופעל כלפי העולים, המשיכה להתקיים גם דת עממית שהמתינה להתגבש מחדש בהקשר ישראלי.

יסודות דתיים לא סימנו התבדלות חרדית-אשכנזית כנגד המודרנה והחילוניות, אלא סימנו את מגבלות החדירה של המדינה והציונות לחלקים מתוך העלייה.

קיומם של אותם יסודות דתיים ניתן למצוא בצורות יישוב מסוימות, בעיקר מושבים- שבהם האחדות המשפחתית הקהילתית הגנה על הפולחנים הקדושים. המצב במושבים הביא לשאיפות לגיוס פוליטי. בשנות השישים המוקדמות התעוררו תנועות עדתיות- לדוגמא, רשימות ספרדיות בבחירות לרשויות המקומיות.

השאיפות הפוליטיות

נאמני תורה- תנועה דתית מזרחית ושמרנית בלתי ממסדית. נאמני תורה הציבו את הרב עובדיה יוסף כסמכות דתית ושאפו לבנות תנועה דתית במתכונת של מפלגה חרדית הנשמעת לדעת תורה של מועצת חכמים. מטרת הארגון הייתה לאחד את "עדות המזרח שומרי התורה אשר מהווים אוכלוסייה ניכרת של המדינה. עולי ארצות מזרח, ספרדים, תימנים ועולי צפון אפריקה אשר אינם מיוצגים במוסדות העם והמדינה ואין לשאיפותיהם ולרצונם ביטוי עצמאי". נאמני תורה נכשלו בבניין מוסדות תנועתיים, כלכליים, פוליטיים וחינוכיים. כיוון שהתנאים החברתיים לא הבשילו, החזון של שילוב בין תנועה חברתית ציונית וחברת לומדים לא התגשם.

מצד אחד, נאמני תורה ראו עצמם כחלק מציבור דתי כללי הנאבק על צביונה של המדינה (בנושא שבת, כשרות, חינוך), אולם מצד אחר היה בתנועה גוון מזרחי מובהק שחיבר את החוגים השמרניים מבין העולים עם החרדיות המזרחית של ישיבת פורת יוסף.

עבור הציבור הדתי-אשכנזי סימנה מלחמת שש הימים נקודת מפנה בעקבותיה הפנתה הציונות הדתית בתהליך הדרגתי את עיקר מאמציה להקמת התנחלויות.

תנועת התשובה החרדית מזרחית

מי שהצטרפו לתנועת התשובה היו בדרך כלל צעירים שלא מצאו את מקומם בחינוך החילוני והממלכתי דתי ונמנו על מה שמכונה נוער שוליים. מעבר להיווצרותה של שכבה חברתית שהיו לה קשיים ניכרים עמדה תנועת התשובה מול אתגר שהציבו בפניה צעירים שכבר התחנכו במדינת ישראל ותהליכי החילון שלהם היו מתקדמים. יחד עם זאת התאפיינה קבוצה זו בייאוש ובניכור מהחברה הישראלית על רקע תחושות קיפוח.

תנועת זו מסמנת מספר תהליכים לקראת התגבשותה של תנועת ש"ס. בין מייסדי התנועה היה הרב ראובן אלבז שהישגו היה קשור בשילוב של שמרנות ורדיקליזם. שילוב זה תבע יכולת רטורית וכריזמה שלא היו למנהיגות המסורתית של החרדים הספרדים. נקודת החיבור בין הדתי לבין הלאומני, אצל הרב, קשורה בעמדה שלילית עמוקה כלפי גויים בכלל וכלפי ערבים בפרט.

בלימת המעבר מדתיות לחילוניות

למרות ההימנעות של הרב אלבז מלגנות את הציונות הוא מבקר את המשכילים הלאומיים

שחטאיהם אינם רק בכך שהושפעו מתרבות רעה אלא בכל שרצו לעקור את התורה.

במהלך השנים הפכה תנועת התשובה למסגרת מסועפת של מוסדות חינוך שהיו נגישים לגיוס פוליטי לאחר כינונה של ש"ס. אולם חשיבות גדולה יותר היתה בהקרנה של ביטחון על חוגים שמרניים ובבלימת המעבר החד-צדדי מדתיות לחילוניות. לאחר מלחמת יום הכיפורים התרחבה השפעת תנועת התשובה לכיוון של "התחזקות" אצל מבוגרים ומשפחות שהקפידו פחות על שמירת מצוות.

ירידת הלאומיות בעקבות האכזבה מהמעבר החלק לתוך המודרנה שנחל כישלון, יצרה ריק שאותו מילאה לא רק התשובה וההתחזקות אלא גם הלגיטימציה של הדת העממית ופולחן הקדושים.

נושא הדת העממית דורש הגדרה מחדש עם התפתחותה של תנועת ש"ס.

הופעת תמ"י

אחת הדוגמאות להיעדר עומק תיאולוגי בפולחן הקדושים קשור בהופעתה של תמ"י  כמפלגה שאפשרה קואליציה בין פורשים ממושבי הפועל המזרחי, מעריצי משפחת אבו חצירא ואינטלקטואלים מזרחיים. תנועת ש"ס, להבדיל, אינה יכולה לקבל את השמאל המזרחי החילוני כיוון שהיא תובעת מונופול על הזהות של המאמין. יתר על כן, בחרדיות המזרחית יש חשדנות גדולה כלפי אינטלקטואלים בני עדות המזרח.

תנועת ש"ס מתרגמת דת עממית לתמיכה פוליטית אולם המצביעים הנמנים עם שכבה זו לא עברו את הטרנספורמציה שעברו החרדים הספרדים ולא החזיקו בעמדות מוצא דומות. במידה ויש בדת העממית ביטויים של דתיות רכה של מי שעברו תהליך חילון או תמורה, הרי שציבורים אלו עשויים להיות יותר ציוניים או יותר אמביוולנטיים ביחס לחברה החילונית ולמדינה. מכאן שעמדתם מהווה אילוץ פוליטי כפי שניכר מהקשיים שתנועת ש"ס נתקלת בהם בשעות של הכרעות גדולות בנוגע לגבולותיה של מדינת ישראל.

הרב עובדיה יוסף והציונות

בחינת עמדותיו של הרב עובדיה יוסף ביחס לציונות הן נושא סבוך המחייב מחקר בפני עצמו, כיוון שהוא מי שעיצב מבחינה תיאולוגית את ש"ס. המצב הופך מורכב עוד יותר כיוון שהאמביוולנטיות של החרדיות הספרדית כלפי הציונות, כצורה של ריבונות יהודית, עולה מן הפסיקה שלו.

אין לרב עובדיה יוסף עניין בהגות ציונית דתית בכלל וב"מבשרי הציונות" בפרט.

עמדה ציונית בעניין הלל

הרב עובדיה יוסף נמנע מלהיקלע לתוך השיח של הציונות הדתית. אולם היו מקרים בהם לא יכל להימנע מכך- לדוגמא ברכת הלל בלי ברכה ביום העצמאות. הוא הסתמך על פסוקים לפיהם המדינה, היא אולי בגדר ישועה אך היא אינה בחזקת הופעה נסית. במונחים פוליטיים פירוש הדבר דחייה של תפיסות הרואות בריבונות היהודית- עקבתא דמשיחא, ומנגד התייחסות למדינה ציונית כהתארגנות פוליטית של יהודים כנגד עוינות הגויים.

בשאלת השמיטה, נקט הרב עמדה המחייבת את העמדות ההיסטוריות של הרבנות הראשית אולם הנימוק שלו היה מכוון יותר לשורשים הספרדיים של היתר המכירה ופחות להיגיון הפוליטי- אידיאולוגי שלה.

הרב יוסף והחילוניות

בחינת יחסו של הרב עובדיה יוסף אל החילוניים, מתוך שאיפה לגזור ממנה את עמדתו כלפי הציונות, מלמדת כי ישנה אבחנה בין חילוניות ספרדית, לבין חילוניות אשכנזית. אבחנה זו חופפת, במידה רבה את החלוקה בין ספרדים לבין אשכנזים.

בהופעות סמוך למערכות בחירות מחריף הרב עובדיה יוסף את הנימה בנאומיו ומדבר על עקירת התורה מילדי העולים מארצות המזרח בשנות החמישים. אולם הדברים אינם מתוארים בשפה אנטי-ציונית. אמביוולנטיות זו מבטאת משמעות פוליטית כיוון שהיא מרככת, בניגוד לדימוי הפופולרי, את המימד הסקטוריאלי של ש"ס.

בדימוי העצמי של הרב, על תנועתו, יש גם אחריות קולקטיבית, ולא ניתן להתייחס אל המדינה רק במונחי "הצלת יקר מזולל". יחד עם זאת צריך לזכור כי במקביל לסדר היום הישראלי יש לרב עובדיה יוסף סדר יום אחר, דתי ועמוק יותר, הנוגע להיסטוריה של יהודי המזרח. בסדר היום המקביל מדינת ישראל והציונות פחות חשובים כיוון שמדובר על קני מידה תיאולוגיים, פוליטיים וסוציולוגיים בני מאות שנים.

מחאה ללא כפירה בלאומיות היהודית

בחינת יחסה של תנועת ש"ס אל הציונות, מתוך האבולוציה ההיסטורית של התנועה, מסייעת להבין עמדות ותהליכים פוליטיים במדינת ישראל.

תנועת ש"ס, על מקורותיה המגוונים, אינה ניתנת להבנה מלאה באמצעות הדגם של עמדה כלפי הציונות כיוון שמסלול צמיחתה, תנאי התפתחותה ותזמון הופעתה חרגו מהתפתחויות אידיאולוגיות ציוניות ואחרות שהתפתחו במדינת ישראל. שימוש ביקורתי בסדר היום הציוני, מאפשר להציב את ש"ס מול הציונות ושאר החברה הישראלית בכמה אופנים דיאלקטיים:

  1.  התגובה השמרנית של יהודי המזרח למודרנה מציב את תנועת ש"ס כהופעה מקבילה

המתפתחת על יד התנועה הציונית. זו היא תנועה דתית המשקפת את התמודדותם המאוחרת של יהודי המזרח עם המודרנה בתוך המציאות של מדינת ישראל. גישה זו מנבאת שתנועה מסוגה של ש"ס עשויה להיות אוניברסלית בהקשר ההיסטוריה של העם היהודי. תנועות דמויות ש"ס בקרב יהודי המזרח בריכוזיהם לפני עלייתם מלמדות כי הופעתה של ש"ס היא אחת מכמה אפשרויות שייתכן שהיו מתפתחות בקרב יהודי המזרח.

  1. תנועת ש"ס תגובת-נגד לציונות- לפי גישה  זו תנועת ש"ס מסמנת דחייה של הזהות

הציונית על רקע תיאולוגי, פוליטי וחברתי תוך יצירת דגם אלטרנטיבי ותוקפני. בניגוד לדגם של הופעה מקבילה מדובר על מאבק בין שתי תרבויות בחברה יהודית אחת. החזרת עטרה ליושנה, לפי הסבר זה, אינה מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי לייסוד חברה דתית אידאלית בפרספקטיבה פוליטית קרובה. ש"ס לפי גישה זו מציגה, כפירה בהנחות היסוד של הציונות.

  1. תנועת ש"ס היא הופעה שצומחת מתוך ישראליות רכה, ומשקפת מחאה על מצב חברתי

ועלבונות קולקטיביים, תוצר חוויות הקליטה של העולים מארצות המזרח בשנות החמישים. זוהי ההופעה הקולנית ביותר של ש"ס אל מול החברה הישראלית כולה והיא מנוכרת באופיה. באופן פרדוקסלי דווקא גישה זו, המצמצמת את העומק ההיסטורי של ש"ס לכדי תנועת מחאה, היא גישה "ציונית" ביותר, כיוון שאין בה השראה תיאולוגית עמוקה והיא נעדרת כפירה בלאומיות היהודית.

חידה ושמה ש"ס \ יואב פלד

אמנות האהבה של אריך פרום

האם אהבה היא לא רגש אלא בכלל מיומנות שאפשר לרכוש וצריך לתרגל? ספר המופת "אמנות האהבה" של אריך פרום מסביר איך לאהוב אחרים ואת עצמנו.

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: