תולדת המחשבה המדינית: הביקורת על ז'אן ז'אק רוסו
סיכום זה הוא חלק מאסופת הסיכומים בקורס תולדות המחשבה המדינית, וחלק ממאגר הסיכומים והמשאבים בנושא פילוסופיה באתר.
אחת הביקורת על משנתו של ז'אן ז'אק רוסו פורסמה על ידי יעקוב טלמון ב-1952 בספר "ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטאליטרית" הוא אומר כי משנת רוסו הביאה לכיתוב הפוליטי החריף ביותר של המאה העשרים והתפתחות משטרים טוטאליטריים- גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית.
הוא מבקר את הרצון הכללי ואומר- שזוהי הולדת דת חילונית המובילה למה שהוא מכנה בשם דמוקטטורה. על פי תפיסה זו שמקורה בהגותו של ז'אן ז'אק רוסו הקבוצה שמנהיגיה יכולים לראות עצמה כמכשיר לביצועו של רצון העם האמיתי, כקבוצה המופקדת על טוהר המידות וטוהר המוסר, יכולה להיות קבוצה מרוקנת את אותם יסודות חיוביים מתוכן. טלמון אומר כי אין מי שמוסמך להכריע מהו רצונו של העם, מהו הרצון הכללי שמקבל מקום כל כך מרכזי במחשבה המדינית של רוסו. בהקשר ישראלי זאת הטענה שעלתה למשל בקיץ האחרון לפני ההתנתקות כאשר אמרו מי קבע מהי התפיסה האידיאית.
טלמון מבקר את היהירות של הדמוקרטיה הטוטאליטרית הקובעת מהו רצון המדינה- הוא מבקר את הפרדוקס בו שמצד אחד יש שאיפה לחופש וחירות ומצד שני ישנם אמצעי כפייה.
הוא מבקר את הגוף העליון שנחשב לגוף מוסדי, מי שם אותם להחליט על כך.
על פי טלמון הגותו של רוסו יכולה להוביל למשטרים טוטאליטריים כמו של גרמניה ואיטליה בתקופות הפחות טובות שלהן בה הזדהות המדינה עם רצון המנהיג הוא למעשה הרצון הכללי- דבר מסוכן מאוד. המשטר הנאצי אומר כי היחיד צריך להזדהות עם המדינה. הפאשיזם אומר כי היחיד צריך להזדהות עם המנהיג. למעשה גם המנהיג וגם המדינה הוא הרצון הכללי שרוסו נתן לו הצדקה.
השאלות הנותרות פתוחות:
- משנתו של רוסו נשארת פתוחה לפרשנות- דמוקרט/ טוטאליטרי?
- האם המדינה יכולה לשמר את חירותו של האדם במסגרת הרצון הכללי?
- כיצד יכולה המדינה להכריח אדם לוותר על חירותו? שאלה זו נשארת פתוחה רק מבחינה פילוסופית מאחר ומבחינה פרקטית אין אדם החי מחוץ למדינה ומחוץ לאמנה החברתית.
