ז'אן ז'אק רוסו על הרצון הכללי
סיכום זה הוא חלק מאסופת הסיכומים בקורס תולדות המחשבה המדינית, וחלק ממאגר הסיכומים והמשאבים בנושא פילוסופיה באתר.
משנת הזכויות הטבעיות של ז'אן ז'אק רוסו היא חלק מרכזי כאשר הנקודה המרכזית היא לשם את האדם במרכז- עד אז האל היה במרכז, מתפיסה זו של האדם במרכז צמחה התפיסה הליברלית שהמדינה הנוצרת היא לטובת האדם.
האמנה חברתית– חוזה בין בני אדם חופשיים ושווים כאשר כל אחד מהם מכיר שיש אינטרסים משותפים לחברים בחברה, אינטרסים הנוגעים לביטחון, חירות ורווחה. למעשה המדינה המודרנית היא פרי האמנה חברתית אותה כורתים בני אדם. האמנה היא בין בני אדם עצמם ובינם למדינה/ שלטון.
ביסוד האמנה החברתית מצויה התפיסה כי הפרט הוא אוטונומי חופשי. מתוך תפיסה זו מושתת כל המדינה- כל תכליתה של המדינה היא הגנת החופש והחירות שהיה להם במצב הטבעי.
במאה ה-18 התחילו מדינות ליישם את רעיונות האמנה החברתית- ארה"ב למשל בחוקת מרילנד.
התהליך על פי רוסו
שלב הטבע, הידרדרות למצב הפוליטי, הצורך באמנה חברתית והרצון הכללי
- מצב הטבע- על פי רוסו הוא מצב טוב בו אנשים מונעים מחמלה, החמלה מונעת מאנשים לתקוף זה את זה. במצב זה אין חוק ומשפט מאחר וכולם פועלים על פי החמלה האנושית. תפיסה זו באה לידי ביטוי בהגות החינוכית של רוסו להוציא את הילדים מהכיתה ולהשיבם אל הטבע. זהו מצב טוב של צניעות בו כל אחד בטבע צורך את מה שצריך, לא נלחם על מותרות. במצב הטבע לא מדובר כלל בקניין ואם לא קיים כלום וקניין אנו מדברים על מצב של שוויון. החברה במצב זה מחפשת שלושה דברים:
- מקום מסתור- הגנה שיהיה איפה לישון.
- אוכל
- סקס
- ההידרדרות מהמצב הטבעי הוא למצב המכונה מצב פוליטי שעל פי רוסו לא ניתן לשאת אותו. המחסור היא התופעה שבגינה מדרדרים למצב פוליטי. במצב פוליטי אדם רוצה לשמר לעצמו דברים בטבע, הוא אינו מסתפק בצרכיו הקיומיים במה שהוא צריך עכשיו. כשנוצר המחסור הקניין מתחיל לשחק תפקיד מאחר ואתה רוצה לצבור- הצבירה היא ביטוי הרכוש. במצב הפוליטי לראשונה בגלל המחסור החמלה מפנה את מקומה לאינסטינקט שימור עצמי מה שמביא את בני האדם למלחמה על משאבים. כלומר כל עוד יש שפע הכול בסדר אולם מהרגע שיש מחלוקת יש בעיות. במצב הפוליטי בני האדם מנסים לאסוף כמה שיותר אמצעים, הם באים במגע חברתי זה עם זה ונוצרת תחרות בין בני האדם. נכנס עניין האגו. מאחר ואנו במציאות בה חסרים בה דברים ומתחילה תחרות זה מביא לכך שחלק ממעמדו החברתי/ האגו היא צבירת רכוש- ביקורת על התפיסה הקפיטליסטית. תכונה זו היא התופעה ההורסת את השוויון הבסיסי ומביאה למאבק אלים בין בני האדם.
- הצורך באמנה חברתית– כעט הוא מצייר את המצב הפוליטי בצורה פחות רעה- הוא עדיין מדבר על הידרדרות אבל אומר כי יש משהו טוב בממצב הפוליטי- בני האדם מבינים כי הם צריכים להגיע להסכמה על הזכויות שלהם הנקראת האמנה החברתית.
עמוד 23- ספר א', פרק ו'
המצב הטבעי הוא בלתי אפשרי לכן, יש למסור את החירות לטובת הכלל/רצון הכלל. למעשה, מאחר ושאיפתו של אותו אדם באה לידי ביטוי ברצון הכללי, המשמעות היא שבני האדם לא מוותרים על חירותם.
המקור לאמנה החברתית, הביטוי הראשוני שלה הוא בתנ"כ, ספר שמות- המשמעות של האמנה ביהדות היא הסכמת של העם לקבל את רצון האל והיא באה לידי ביטוי במונח ברית. האמנה היא כלי ליצירת מסגרת של חיים משותפם בין כל חלקי העם- שבטי ישראל.
האמנה החברתית בעת המודרנית היא כאשר כל אחד מוסר את הקניין, חירות שלו לגורם אחד- המדינה והרצון, שאיפות שמייצגת המדינה נקראים הרצון הכללי.
- הרצון הכללי- ניסיון ליצור פשרה בין הפרטים על ידי אוסף של רצונות הפרטים. זהו הבסיס לכל המדינות והתפיסות הליברליות- זהו מצב תודעתי, בני האדם מזדהים באופן טוטאלי עם הקהילה שלהם, מחדירים לתוכם את ערכי הקהילה, רצונותיה, ורוסו אומר כי זה המצב של השחרור המוחלט של בני אדם, זה החופש המוחלט. קיימת כאן סתירה מאחר ואם בן אדם עושה פשרה שהיא שונה מחירותו המוחלטת כיצד זה יכול להיות החופש המוחלט? ביצירת האמנה החברתית נוצר החופש האמיתי, חופש זה הוא מעל החופש הניתן במצב הטבע, החופש הזה הוא ההצדקה למעבר בין המצב הטבעי למצב הפוליטי בו לכאורה מוותרים על משהו מהחופש לטובת חירות משותפת המוגדרת כרצון כללי שהיא חזקה יותר- חירות ממוסדת חברית.
רוסו- אפלטון- דומים מבחינות רבות אולם רוסו בניגוד לאפלטון הוא דמוקרט.
הרצון הכללי הוא איננו סה"כ הרצונות (רצון+רצון+רצון)- הרצון הכללי הוא אוסף של רצונות בו כל אחד התפשר על חלק מהחירות האישית שלו.
ישנו גוף ציבורי אליו נמסרו החירויות, כך הופכת החירות לממוסדת.
דוגמאות לתפיסה של רצון כללי:
à תוכנית ההתנתקות– הממשל ניסה למכור לנו כי זה טובת המדינה, טובת העם היהודי. השאלה היא מי קובע מהו טובתו של העם היהודי.
à קיבוץ– כאשר אתה חבר קיבוץ אתה מוותר על החירות שלך, מימושך לטובתו של הקיבוץ.
רוסו מדבר על התהליך הדמוקרטי כמתמשך- דמוקרטיה השתתפותית, בו העם לוקח כל הזמן חלק בתהליך קבלת החלטות. בנוסף, בתור דמוקרט הוא מדבר על שכנוע החברים בניגוד לתקנון למשל.
רוסו הוא דמוקרט המדבר על תהליך השתתפותי, קהילתי. למדינה תפקיד במיסוד מסגרות שיאפשרו לחברי המדינה להשתתף השתתפות פוליטית ענפה. רוסו מאמין כי הדמוקרטיה היעילה היא של קהילות קטנות- דמוקרטיות מקומיות.
"ההנהלה העליונה של הרצון הכללי"- גוף הנבחר בתהליך בחירות רציף, הוא אמור לגבש את סה"כ הרצונות לידי רצון כללי ולממשם לטובת כל אחד מהחברים בחברה.
ראו גם:
