במשך זמן רב נמנע המחקר ההיסטורי אודות אפלטון מלהתייחס אל הדוקטרינה הבלתי כתובה שלו. אריסטו הוא הראשון המתייחס אל מה שניתן לכנות התורה שבעל פה של אפלטון (בספרו "פיזיקה"). על פי עדות זו הגותו החשובה של אפלטון לא נכתבה ונמסרה בעל פה והיא שונה מזו שעלתה על כתב. על פי אריסטו עיקר ההגות הבלתי כתובה של אפלטון התרכזה בתחומי המטאפיזיקה והוא חשף אותה רק בפני תלמידיו הקרובים והמעורכים ביותר אך לא בפני הציבור הרחב.
יש הטוענים כי הסיבה לכך שאפלטון שמר על הגותו הבלתי כתובה בסוד נמסרת בדיאלוג פידון שם הוא מבקר את המתודה של העברת הידע דרך מדיום כתוב, וטוען בשם העדפת ה"לוגוס" המדובר. זאת מכיוון שהדיו על הנייר אינו יכול להגן על עצמו וכך הוא עשוי לבגוד באמת שהוא מבקש להעביר. טיעון דומה חוזר גם באיגרת השביעית של אפלטון. גישה זו למעשה לא צריכה להפתיע לאור הדגש שמושם בהגותו של אפלטון על מרכיב הדיאלוג.
עם זאת קיימת הטענה במחקר אודות אפלטון כי הוא בסופו של דבר כן מסר את הגותו הבלתי כתובה לציבור הרחב בהרצאות אודות מהותו של הטוב בהן הוא זיהה את הטוב עם האחדות – העיקרון האונטולוגי הבסיסי ביותר. הגות זו הועברה הלאה על ידי כמה מהנוכחים בהרצאות כמו תלמידו של אפלטון אריסטוקסנוס שתיאר את אחת ההרצאות במילים: "כל הנוכחים באו בציפייה לשמוע אודות דברים שעל פי רוב נחשבים לטובים, כמו עושר, בריאות, כוח פיזי וסוגים שונים של אושר. אך כאשר הגיעו המשוואות המתמטיות, המספרים, הצורות הגאומטריות והאסטרונומיה ולבסוף ההצהרה כי הטוב הוא אחד דומני כי כל זה נראה להם לחלוטין בלתי מוסבר ומוזר ולכן חלקם המעיטו בערכו של העניין בעוד שהאחרים דחו אותו לגמרי". תיאור זה מתיישב עם מה שאריסטו מוסר לגבי החשיבה המטאפיזית של אפלטון.
אחד הדברים החשובים בהתייחסות המחודשת אל ההגות הבלתי כתובה של אפלטון היא הדרך שבה אנו רואים את מפרשיו וממשיכי דרכו כמו פלוטינוס שנחשב כמי שפירש לא נכונה את אפלטון אך למעשה ייתכן כי ההבנה שלו נבעה מחשיפה אל הגותו של אפלטון שמעולם לא עלתה על כתב, ולמעשה ייתכן כי ההבנה המודרנית של אפלטון, המסתמכת לחלוטין על כתביו ששרדו ועל כתבים אחרים אודותיו, היא זו שעושה לו חטא ומבינה לא נכון את מפעלו הפילוסופי האמיתי.
