דיני תאגידים: פרשת סיטיגרופ ושיקול הדעת העסקי
הסיכום שלפניכם לקוח מתוך אסופת סיכומי הקורס "דיני תאגידים למנהלים", ראו גם מאגר הסיכומים במנהל עסקים וכן מאגר הסיכומים של האוניברסיטה הפתוחה
לרקע לסיכום ראה: כלל שיקול הדעת העסקי
פרשת סיטיגרופ (Citygroup)
30 שנים לאחר פס"ד קמין ניתן פסה"ד בעניין סיטיגרופ. סיטיגרופ הנה אחת מספינות הדגל של השוק הפיננסי. העניין נסב סביב מניות סאבפריים (מתן מנייה בהלוואה בריבית נמוכה ביותר ללא ידיעה האם יש ללווה די כסף להשיב) שאכן לא ניתן ההחזר בגינה וערכה ירד עד לאפס. בעלי המניות טוענים כי נזק שנגרם לחברה היה יכול להימנע אם הדירקטורים היו פועלים באופן יותר סביר (אין טענה להתעשרות עצמית אלא רק להעדר פיקוח סביר על החשיפה של החברה לשוק הסאבפריים). פס"ד זה מבוסס על הלכה אחרת הדנה ברשלנות בפיקוח. ביהמ"ש דוחה התביעה לפי כלל שקה"ד העסקי: מדובר פה על החלטה עסקית במידת הסיכון העסקי שסיטיגרופ תהא חשופה לו. אולם- זוהי החלטה עסקית שהביאה כמעט לקריסה של סיטיגרופ, ואם זה לא המקום להטיל אחריות על דירקטורים, היכן כן? ישנם כמה טיעונים שביהמ"ש מונה מדוע הוא אינו מתערב:
(1) כשירות של ביהמ"ש ובחינה בדיעבד: האם שופטים בעלי ידע ומומחיות דיים? ספק, ואולם הטיעון החזק יותר הוא כי הבחינה נעשית בדיעבד– בחינת סיכונים עסקיים לאחר שאנו כבר יודעים את התוצאה שלהם ומה התשואה שהניבו. ברור שהתיקים שיגיעו לביהמ"ש הם אלו שההחלטה נכשלה. נקודת הזמן האמיתית לבחון את הסיכונים היא בעת לקיחת סיכון, ולא לאחר גילוי התוצאה. יש כבר הטייה- לאחר מעשה קל יותר להיות חכמים ולטעון שברור שזה לא היה יכול לעבוד. "כולם ידעו שיהיה משבר"- אם כן למה השקיעו?
(2) מהות העסקאות כלקיחת סיכונים: האינטרס האמיתי של בעל"מ הוא לקיחת סיכונים, אמירה של בעל"מ לדירקטורים כי הפרו חובת זהירות בשל לקיחת סיכון, תגרום לאי לקיחת סיכונים ע"י הדירקטורים והמנהלים. המטרה היא שהכסף ישיא תשואה ופירות רבים יותר מחלופת שמירתו בביטחון בבנק. ביהמ"ש קובע כי לא יעשה את העבודה עבור בעלי המניות בדיעבד, וסביר שקבלת החלטות ובחינתן ע"י ביהמ"ש תהפוך את הדירקטורים לשמרנים הרבה יותר, מה שיביא להרתעת יתר- ויפגע בסופו של דבר רק בבעלי המניות. מתגלה גם בעיית נציג- דירקטור בטבע, שמקבל 250000$ בשנה, צריך לקבל החלטות שיכולות להיות בהשקעות של מיליארדים- הוא ירוויח מהחלטה שתביא לעליית ערך המניה- כלום או קצת… מנגד, אם תוטל עליו אחריות אישית הוא שישלם זאת. לכן, די אף במעט חוסר וודאות והגדלת האחריות האישית של דירקטורים ביחס להחלטות עסקיות בכדי שימנעו מלקיחת סיכונים ויעבדו בדרך הבטוחה.
מנגד, הבעיה לא נפתרת: נכון שאיננו מעוניינים מהרתעת יתר, אך ביהמ"ש באמירה זו אינו מייצר הרתעה כלל, ואינו יוצר תמריץ לדירקטורים לעשות את עבודתם כראוי. יש לזכור כי מעבר לחוק החברות והתמריצים המשפטיים ישנם גם תמריצים אחרים, כמו חוזי עבודה וכוחות השוק. קיימת פסיקה בה ביהמ"ש אומר מפורשות כי אם כל הבעיה היא שהדירקטור לא יודע לקבל החלטות עסקיות כראוי, בעת האסיפה השנתית הבאה לא יבחרו בו. כלומר ביהמ"ש נמצא פה כדי להשלים את תמריצי השוק ולא לייצר אותם מחדש.
פתרון אפשרי ליצירת הרתעה מסוימת: ייתכן והפתרון אינו במישור האחריות המלאה והישירה אלא במישור של אחריות עם סנקציות נמוכות יותר. כיום העולם מתקדם יותר לעבר כיוון זה של סנקציות על דירקטורים שהן מנהליות/אזרחיות שמטילה הרשות לניירות ערך (מעין סנקציית ביניים).
