דיני תאגידים: חובת אמונים

דיני תאגידים: חובת אמונים

הסיכום שלפניכם לקוח מתוך אסופת סיכומי הקורס "דיני תאגידים למנהלים", ראו גם מאגר הסיכומים במנהל עסקים וכן מאגר הסיכומים של האוניברסיטה הפתוחה

254. חובת אמונים

(א)   נושא משרה חב חובת אמונים לחברה, ינהג בתום לב ויפעל לטובתה, ובכלל זה –

(1)   יימנע מכל פעולה שיש בה ניגוד עניינים בין מילוי תפקידו בחברה לבין מילוי תפקיד אחר שלו או לבין עניניו האישיים;

(2)   יימנע מכל פעולה שיש בה תחרות עם עסקי החברה;

(3)   יימנע מניצול הזדמנות עסקית של החברה במטרה להשיג טובת הנאה לעצמו או לאחר;

(4)   יגלה לחברה כל ידיעה וימסור לה כל מסמך הנוגעים לעניניה, שבאו לידיו בתוקף מעמדו בחברה.

(ב)   אין בהוראת סעיף קטן (א) כדי למנוע קיומה של חובת אמונים של נושא משרה כלפי אדם אחר.

סעיף חובת האמונים חל על נושא משרה- (ס' א)

"נושא משרה" – דירקטור, מנהל כללי, מנהל עסקים ראשי, משנה למנהל כללי, סגן מנהל כללי, כל ממלא תפקיד כאמור בחברה אף אם תוארו שונה, וכן מנהל אחר הכפוף במישרין למנהל הכללי;

סעיף זה אינו נותן הגדרה מדויקת, אלא מונה עקרון יסוד (תו"ל) ומציין כיצד על נושא משרה לפעול.

לאחר מכן, מונה החוק רשימה לא סגורה של דוגמאות– "ובכלל זה". כלומר, לא כל המקרים של הפרת חובת אמונים מופיעים בסעיפים קטנים של הסעיף, למשל- העיקרון לפיו אסור לדירקטור לכבול את שיקול דעתו (מלכתחילה), כמו שנאמר בסעיף 106 לחוק- דירקטור אינו יכול להיות צד להסכם הצבעה (מתן דבר עבור תמורה, כהסכמים קואליציונים).

סעיף (1)- ניגוד עניינים: "יימנע מכל פעולה":

לפי ס' 1 לחוק-  "פעולה" – פעולה משפטית, בין במעשה ובין במחדל;

יש לשים לב, שלשון החוק היא אקטיבית – על הדירקטור נאסרת פעולה

נניח שאני דירקטור ובישיבת הדירקטורים דנים בשאלה האם לתת לבן שלי בונוס על עסקה שהוא הביא לחברה, ואני מביע את דעתי לטובת המהלך, ובסופו של דבר בהצבעה אני יוצא מן החדר. האם יש בכך הפרת האמונים? להיות בדיון אינה ככה"נ פעולה משפטית אלא רק ההצבעה ולכן ככה"נ אין בכך ביצוע פעולה אלא רק הימצאות במצב של ניגוד עניינים.

לפי החוק, הימצאות במצב של ניגוד עניינים תוך הימנעות מביצוע פעולה במסגרת כך אינו נכנס תחת החובה.

ס' 278(א)-

 278. הימנעות דירקטורים

(א)   דירקטור שיש לו ענין אישי באישור עסקה, למעט עסקה כאמור בסעיף 271, המובאת לאישור ועדת הביקורת או הדירקטוריון, לא יהיה נוכח בדיון ולא ישתתף בהצבעה בועדת הביקורת ובדירקטוריון.  

ס' 278 רק מחזק את העובדה שהימצאות בדיון אינו פעולה משפטית, שכן זה צוין במפורש בסעיף זה. אולם, סעיף זה הנו ספציפי לאישור עסקאות מסוג מסוים (עסקאות מיוחדות).

מהם אותם ניגודי עניינים?

פרשת הררי: במקרה זה היה לחברה נושה מובטח – בנק לאומי, שמימש את המשכנתא שלו על נכס המקרקעין. פקיד השומה קבע שיש חוב מס על הנכס. או אז ביקשו המנהלים מפקיד השומה, במקום לגבות את חוב המס, להשתמש בהפסדים הצבורים שבחברה לקיזוז חוב המס. קיזוז ההפסדים הוביל לכיסוי מלוא החוב לבנק לאומי. לא נדון מה הם הפסדים צבורים, אולם מדובר בסוג של נכס שהיה לחברה – נכס מס. הטענה הייתה ששימוש המנהלים באותו נכס מס על מנת לסגור את החוב לבנק לאומי היוותה הפרה של חובת האמונים שלהם לחברה. לכאורה ניתן היה לטעון שאין פסול בהתנהגותם – הרי הם סוגרים את חובות החברה; אולם מה שנטען כנגדם היא שלמנהלים היתה סיבה נוספת, שאינה קשורה לטובת החברה, שחוב זה יחוסל לפני שהחברה תגיע לפירוק – מאחר שעל חוב זה היתה למנהלים ערבות אישית. למנהלים היה אינטרס לטפל בחוב הזה ולא בחובות האחרים, כלפי שאר הנושים, ובכך הם למעשה הפלו את יתר הנושים.

במצב של חדלות פירעון ישנם דינים שנועדו להתמודד עם מצב בו החברה מעניקה נכס דווקא לנושה מסוים.

מי שהעלה את הטענה הוא המפרק, כלפי המנהלים, בשם החברה, משום שהמפרק בעת הפירוק נמצא בנעלי החברה. הוא בא וטוען כי הוא מפעיל את זכות התביעה של החברה, בשל הפרת חובת אמונים.

ביהמ"ש טוען כי אין כאן הפרה של חובת האמונים שכן פעולה שנעשית בהסכמת כל בעלי המניות אינה פעולה שאינה "כלפי החברה" שהם בעלי המניות. פעולה שנעשית בהסכמת בעלי המניות אינה מפרה את חובת האמונים, לפי ההלכה שנקבעה בפרשת אדורם.

פרשה זו רלוונטית בעיקר בימים אלו לאור התחדדות הבעיה של הנושים. ישנן חברות שהן יצור כלאיים, "חברות אג"ח". חברות אלו מוחזקות בבעלות פרטית של אדם אחד אך יש להן נושים רבים משום שהן גייסו הון ע"י הפקות אג"ח. לאור מצוקת האשראי מתעוררת השאלה מה החברות הללו יכולות לעשות ומה לא, שכן יש בעל מניות אחד ואם הוא הסכים אז לאור פרשה זו לא ניתן כלל להעלות את טענת הפרת חובת האמונים. לפי הררי, במידה ויש הסכמה של כל בעלי המניות לא עולה שאלת הפרת אמונים.

ביקורת על פסק הדין: "כלפי החברה"- אינה רק כלפי בעלי המניות אלא כלפי החברה כחברה- ניסיון להגן גם על צדדים שלישיים (למשל- על הנושים). ההכרעה של ביהמ"ש העליון עומדת בסתירה לחוק ולתפיסה הכללית, שכן במפורש כתוב כלפי החברה כולה, וזכות התביעה היא של החברה ולא של בעלי המניות. כלומר, ביהמ"ש אומר כי חובת האמון היא של בעלי המניות, בעוד החוק אומר שהיא של החברה, ורק החברה כולה היא שיכולה לוותר על "זכות האמון" ולא בעלי המניות עצמם.

לסיכום:

פס"ד זה מביא דוגמא למצב של ניגוד עניינים, אך ממחיש את הסוגיה של למי חבים את חובת האמונים.

פרשת בוכבינדר:

בנק צפון אמריקה שקרס על רקע מעשים כאלו ואחרים של הדירקטורים (רשלנות, הפרת חובת זהירות, וכן הלאה). בנוסף, הוגשו נגד הדירקטורים טענות בגין הפרת חובת אמונים. על רקע המשבר במניות הבנקים נוצר הסדר לכל הבנקים שנקלעו לקשיים, ובנק זה לא רצה להכנס להסדר, מאחר וחשב שמצא דרך אחרת להחלץ מהקשיים. דרך זו היתה באמצעות חברת NAV, שבבעלותה 52% מהשליטה בבנק, לקחה הלוואה מבנק הפועלים אולם למרות שהלווה היתה חברת NAV, מי שהחזיר את ההלוואה היה בנק צפון אמריקה בעצמו. זוהי דרך מעט יותר מתוחכמת לגנוב כסף מהבנק. מאחר והדירקטורים בבנק היו גם בעלי מניות בחברת NAV, הם אישית הרוויחו מכך שהבנק התנדב לשלם את ההלוואה במקום החברה. אוטומטית סיטואציה זו הופכת להפרת חובת אמונים מאחר וכדירקטורים, הם היו צריכים לדאוג לבנק צפון אמריקה. טיעוני הדירקטורים היו: 1) שלא ידעו על כך, 2) שלא אישרו את הפעולה, 3) שלא נגרם נזק.

ביהמ"ש דוחה את כל הטענות. את טענת הנזק הוא דוחה בכך שאין צורך שיגרם נזק על מנת שתופר חובת אמונים; את טענת הידיעה הוא דוחה בכך שידעו; ואת טענת החוסר אישור הוא דוחה בכך שקובע שעל מנת להפר את החובה לא נדרשת פעולה אקטיבית, אלא ניתן להסתפק גם בפעולה פאסיבית. גם אם הדירקטור לא יזם את הפעולה, אך הרוויח ממנה או היה בניגוד עניינים בכל זאת כתוצאתה, עליו לפעול כנגדה על מנת להחשב כמי שלא הפר את חובת האמונים.

השאלה הנשאלת היא היכן עובר הגבול? ס' 254(א(1) מדבר על כל פעולה שיש בה ניגוד עניינים.

דוגמא: ישנה חברה שהגיעה לצומת, בה על שולחן הדירקטוריון מונחות כארבע הצעות מה על החברה לעשות (קניה, רכישת נכס, אחוזים וכו')- העיתונים כותבים כי ישנו ויכוח מי מהדירקטורים יכול להחליט לגבי מה, משום שמסתבר שהם חלקם גם בעלי מניות משמעותיים בחברה, וההצעות הן ע"י גורמים שקשורים בעקיפין ובמישרין לדירקטורים, למשל: שותף של אחד הדירקטורים מסניף אחר, אחר ימנה את הדירקטור למשרה אצלו וכו'

האם כל ניגוד עניינים פוטנציאלי שאני יכול לבוא ולתת הסבר לגבי קיומו, כשלעצמו אומר כי פעולה לאישור העסקה מהווה הפרת חובת האמונים?

לשאלה זו אין תשובה ברורה. הטיעון יכול להיות לכך שניגוד העניינים צריך להיות מהותי,  מתוך שיקולי יעילות. לגבי הדירקטורים הללו- במקרים רבים, ההחלטות הן עסקיות, ולטעון כי בכל מצב של קבלת החלטות יתחילו לבדוק כל אחד מהדירקטורים כדי לבחון את ענייניו האישיים יהיה דבר בעייתי ויפגע ביכולת הניהול היעילה של החברה.

האם כל עניין הופך דירקטור למי שנמצא בניגוד עניינים ולכן פעולה שיעשה תהווה הפרה של חובת האמונים?

דוגמא: נניח שיש חברה, ויש סכסוך בדירקטוריון שבא לידי ביטוי בשאלה- מי יהיה יו"ר הדירקטוריון (כלומר האם יש להדיח את זה שמכהן כעת). נניח ואני כאחד מהדירקטורים רואה עצמי כמועמד פוטנציאלי ליו"ר הבא, ואומר שאני מתכוון להגיש מועמדות. האם אני יכול להשתתף בהצבעה על השאלה האם להחליף דירקטוריון?

האם יש פה עצם פעולה שהיא תוך כדי ניגוד עניינים?

הבעיה נובעת מהעובדה שחוק החברות ניסה לעשות מהלך של פיתרון כל הבעיות על ידי הגדרות. אולם הגדרה זו בעצם מסבכת באותם מקרים שהמחוקק לא חשב עליהם. חובת האמונים היא יציר הפסיקה מכוח דיני השליחות, שטוענת כי זה צריך להיות ניגוד בעוצמה כזו שישפיע על אופן קבלת ההחלטה של נושא המשרה- לא כל קירבה/אינטרס/חברות ייכנס אל תוך החובה.

אין פסיקה ספציפית לעניין, והחוק שותק לגבי עוצמת האינטרס של נושא משרה שמספיקה כדי להוות הפרה של חובת האמונים.

 אנו יכולים לבוא ולטעון כי יש בחוק החברות אפילו אינדיקציה לכך שדווקא את סעיף 254(א)(1) יש לפרש במידה רחבה.