סוציאליזם וסוציאל דמוקרטיה -סיכום
הסיכום להלן הינו חלק מסיכום הקורס "אידיאולוגיות מודרניות" מתוך מאגר הסיכומים במדעי המדינה
בהתחלת המאה ה-20 לא היה הבדל בין סוציאליזם לקומוניזם. רק באופן הדרגתי ואיטי המושגים הללו נפרדו, כאשר הקומוניזם נשאר ברוסיה (בולשביקית), כאשר הסוציאליזם נדד מערבה והיה לעמדה פוליטית מרכזית בעולם המערב אירופי במיוחד.
שבירת הכלים הזו בין הגישות לא עברה בקלות, היו דורות של מלחמות ביניהם, העיקרית הייתה, מיהו התלמיד האמיתי של קרל מרקס? האם השוויוניות הסמכותית של בריה"מ או הסוציאל-דמוקרטיה או הסוציאליזם של מערב אירופה.
העוינות בין 2 הקבוצות הללו הייתה רבה. בשנות ה-20 והתחלת ה-30 בגרמניה הייתה מפלגה קומוניסטית והייתה מפלגה סוציאליסטית, ששיניהם יצאו מאותה אחת. 2 קבוצות אלו לא היו מסוגלות להתארגן לאופוזיציה אחת כדי להתנגד לנאציזם, ואין כל ספק שלו היו עושים זאת, הנאצים כנראה לא היו עולים לשלטון.
מאז מותו של מרקס (1883), היו סימנים כבר שהגותו הופכת להיות לא רלוונטית. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית רצתה להשיג את השלטון בלי מהפכה, כלומר קבוצת הפועלים הייתה כ"כ גדולה, כך שב-1895 כותבים שדרך הקלפי המפלגה הזו תעלה לשלטון. אבל האם הם אמרו זאת במפורש? האם המפלגה אמרה שהיא לא מהפכנית, אלא מפלגה של אבולוציה סוציאליסטית? לקח הרבה מאוד זמן עד שהמציאות השיגה את הרעיונות.
סוציאליזם אם כן, התרחק מקומוניזם אבל רק לאט. היה קשה עבור הסוציאליסטים להוריד מעליהם את העול של המהפכה. בשנים הראשונות, למרות כל מיני סימנים ממש ברורים של מה שמרקס צפה ולא קרה, הם נשארו רובם בעמדות הישנות.
כאשר הסוציאליזם כן התרחק מהקומוניזם אז העוינות ביניהם הייתה רבה. הסוציאליסטים אמרו שהקומוניזם זה משהו סמכותי ואנטי-דמוקרטי וזה לא מה שמרקס רצה. זה היה בשנות ה-20 כאשר הפאשיזם והנאציזם עלו לשלטון.
סוציאליזם שהינו איחוד בין עמדות דמוקרטיות לבין עמדות סוציאליסטיות:
אם אין מצב כלכלי סביר לעניים אין אפשרות לקיים דמוקרטיה אמיתית. כפי שנאמר הסיסמא הייתה: "הסוציאליזם הוא הצעד הכלכלי של הדמוקרטיה, הדמוקרטיה היא הצעד הפוליטי של הסוציאליזם". כלומר, עד אשר תהיה ממש רמה סבירה של חיים לכל אחד, עד אז דמוקרטיה היא התחזות, מכיוון שלמי שאין כסף בכלל, לא יכולה להיות שליטה של אלה מלמטה.
יש זכויות שהן בסיסיות, כמו שיש חינוך חינם, אז כך צריכים להסתכל על אנשים עניים שמגיעה להם תמיכה. ג'ון סטיוארט מיל שהתחיל בליברליזם ובסוף חייו פלרטט עם הסוציאליזם, אמר שהנתח הגדול ביותר מגיע לאלה שלא עבדו מעולם, הנתח הגדול הבא, יעבור לאלה שביצעו עבודה סמלית. ככל שהעבודה נעשית קשה ולא נעימה יותר, כך השכר הולך יורד, עד אשר אלה שעובדים קשה ביותר בקושי מצליחים לאכול ולשתות.
גנרל רומי בשם פאביוס מקסימום שנלחם נגד קרתגו (עיר בצפון אפריקה), הייתה לו אסטרטגיה מיוחדת, "לא למלחמה כוללת, אלא בצורה הדרגתית נתקוף עד אשר ננצח". פאביוס הפך להיות שם של מפלגה באנגליה, שהתנגדו לתפיסות רומנטיות אוטופיות ודיברו בלשון של שוויוניות סבירה, ודיברו בצורה שצריך לחדור בצורה הדרגתית לתוך התודעה של העם ולהביא את הסוציאליזם בצורה איטית.
הם נתנו תסריטים של איך המדיניות צריכה לפעול, על איך ניתן להביא בצורה איטית לשליטה קהילתית של הכלכלה האנגלית. הם האמינו שחייבים להעביר מהעשירים ביותר כספים לעניים, אבל הם לא רצו להיות "לא-ג'נטלמנים", ולכן דיברו על תהליך מאוד איטי, שבו נפצה את העשירים על איבוד כספם, ולאט הם יהיו שמחים להיפרד מהעושר שלהם.
המפלגה הזו הטיפה לאט בצורה ג'נטלמנית לאנגלים. אחד הבולטים בהם היה גריין ואלאס, שרץ לפרלמנט עם מסר פאביאני. הוא היה הולך ממקום למקום ומנסה לדבר ללא דקלרציות גדולות, אלא על מה שהם זקוקים לו (מיסוי, תכנון, רווחה וכו'). הוא מצא שאנשים יצאו באמצע והם לא נשארו, לא עניין אותם וכו'. הוא אמר שהוא נתקל בבורות העממית, ואיך שהרוב לא חדיר לאותה חדירה שהוא דיבר עליה.
לעומת ה"פאביאנס", שאומנם השפיעו עמוקות על כל מפלגות הלייבור לאחר מכן, באירופה הדברים היו מאוד שונים. בעוד שבאנגליה למרקס לא הייתה השפעה אמיתית, באירופה הסוציאליזם הוא מרקסיסטי בעיקר. הסוציאליסטים באירופה נטו יותר לפוליטיקה של עימותים, עקרונות וגבורה מהפכנית. אולי הדבר המרכזי בסוציאליזם האירופי, היה האמונה שמתישהו בעתיד אנו נקפוץ לתוך עידן של ישועה.
ההבדל הגדול ביניהם הוא שה"פביאנס" היו קבוצה קטנה של אינטלקטואלים. המעניין הוא, שההצלחה של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הייתה בעוכרה, מכיוון שהם הצליחו הייתה שחיקה של האידיאולוגיה, ההתלהבות המהפכנית ירדה.
סוציאליסט אחד בשם אדוארד ברנשטיין שהיה עמיתו של אנגלס כותב ב-1899 ספר, שבו הוא טוען שהרטוריקה של פועלים נגד הבורגנות היא אנרכית. מרקס ניבא את מרכז טענתו שמעמד הפועלים ילך ויתרושש, יהיה עני יותר ויותר עד אשר המהפכה תפרוץ. ברנשטיין אומר לנו, שההיפך הוא הנכון, שהכנסתם של הפועלים הלכה וגבהה, רווחה הלכה והתרחבה, בסה"כ הסוציאל-דמוקרטיה הפכה לחזקה וגדולה יותר. זאת עד אשר במאה ה-20 המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הייתה הגדולה ביותר בגרמניה.
ברנשטיין אומר לנו, להפסיק עם הדבר הלא הוגן של "צעקת מהפכה", שהעתיד הוא רק כאשר העתיד הוא טוב. צריך להקדיש את זמננו לא להחרמות וקרבות, אלא יש לחזק את עמידתנו הפוליטית דרך התארגנות לבחירות פרלמנטאריות.
מרקס דחה את האפשרות שאי פעם לבורגנות ולמעמד הפועלים יהיה אינטרס משותף. הניגוד הוא עמוק ותמידי ובלתי-נמנע, אין שותפות בין המדכאים ולבין המדוכאים. מה הבורגנות משיגה מכך שהיא מרשה בחירות חופשיות? היא משתיקה את הפועלים, כי זו מן התחזות חיצונית שלא מסכנת את עושרם. ברנשטיין אומר לנו, לא לחכות לאותה מהפכה, אין דבר כזה, אם רוצים להשתמש בסוציאליזם צריך פרלמנט.
באירופה של היום כולל אנגליה, כמעט ואין מדינה שלא היה בה פעם שלטון שהיה סוציאליסטי בגוון כזה או אחר. אבל הסוציאליסטים אינם מקשה אחת, יותר מאש הליברלים (ניוזיק ורולס).
בצרפת, גרמניה ובאיטליה, אפילו היום רוחו של מרקס עדיין פועמת, אמנם בצורה מינורית יותר, אפשר לשמוע את הדחף המרקסיסטי. כל זאת, בעוד שבאנגליה אין דבר כזה, הקבוצה הזו מאוד קטנה. יש מדינות (בעיקר איטליה), שיש בסוציאליזם שלהם גורם אנטי-דתי חזק, מכיוון שאיטליה הייתה תחת שליטה חזקה של הכנסייה, לכן המצב התהפך לגמרי.
יש הבדל בין המדינות העניות ביותר באירופה לבין העשירות: העניות (פורטוגל, ספרד, יוון), מדברות על הלאמה תכנון מרכזי וריכוזי של הכלכלה, דברים שלא יאמרו ע"י סוציאליסט מגרמניה (עשירה). בעולם הסקנדינבי למשל, הפניה היא למדינת רווחה לגמרי.
מאז 1989, קריסת בריה"מ, אמנם נראה שמרקסיזם עדיין קיים במחוזות מסוימים. אך היום סוציאל-דמוקרטיה מתחילה עם בעייתיות על גבה, מכיוון שהיה קשה מאוד לקבל את הקריסה בבת אחת של הקומוניזם.
הסוציאל-דמוקרטים עברו שינויים מאוד דרמטיים במהלך השנים. מי הם הפוליטיקאים הסוציאל דמוקרטים היום? בעבר הם דיברו כמו פועלים וייצגו את הפועלים, אך היום אין כאלו כבר, הם מדברים בלשון עסקית (זה בנוגע לאלו שמנהיגים את המפלגה).
מה בנוגע לאילו שמצביעים עבור המפלגה? בעבר, אם היית ממעמד הפועלים היית מצביע עבור הסוציאל-דמוקרטים. לעומת זאת, היום רק שליש מהקולות של הסוציאליסטים מגיעים מאינטלקטואלים, אנשי המעמד הבינוני שחושבים בצורה לא שמרנית, אלא פתוחה יותר. כלומר, גם מבחינת המנהיגות וגם מבחינת המצביעים הם שונים מבעבר.
אינגלהארט כתב ספר בהתחלת שנות ה-70 שמצביע על שינוי דיי דרמטי של איך בני אדם מצביעים וחושבים באירופה ובארה"ב המודרנית? בעוד שעד אז השקפתם של בני אדם הייתה קשורה לשני דברים עיקריים: ביטחון אישי ושתהיה לי משכורת ברורה. כאשר זה מרכז המחשבה שלי, אז ברור שאני יצביע יותר לשמאל. אבל מה קורה שהשליטה הזו הולכת ונחלשת? כאשר לאחר מלחמת העולם השנייה העושר תופח, אז הערכים הופכים ל-"פוסט-חומריים".
עולות שאלות אחרות, לא רק של ביטחון אישי ומשכורת. הדורות לאחר מכן לא חושבים במושגים כאלו. למשל בארה"ב מה הנושאים הגדולים שדנים בהם? איכות הסביבה, הפלות וכו', למרות שהכלכלה היא עדיין חזקה מאוד. התפיסה הגדולה היא שהאינטלקטואלים נוטים להצביע עבור מפלגות מרכז-שמאל, מה שלא היה עד עכשיו (ברוב העולם).
סוציאליזם אמריקאי הוא רדוד וכמעט ולא קיים. היו שני מקרים שהסוציאליזם עלה קצת, בגלל המשבר הכלכלי, וגם בשנות ה-60. מעניין גם שלמפלגות הליברליות בארה"ב יש חפיפה דיי רבה עם הסוציאל-דמוקרטים הימניים באירופה. הליברלים של רווחה בארה"ב, אין להם הרבה אנשים משמאל להם, לכן הליברלים של הרווחה בארה"ב יכולים לנוע שמאלה, בעוד שניקח את המפלגות הליברליות באירופה שיש להם מחסום שהם הסוציאל-דמוקרטיה.
יש כאלו עד היום שטוענים שהולכת להיות חפיפה בין סוציאליסטים מתונים לבין ליברלים של הרווחה. "ההבדל בין ליברלים של רווחה ובין סוציאליזם הולך וקטן כך שבשלב מסוים הוא יהפוך לספיח זעיר".
