ארבעת הצומות – הלכה ומנהג
המאמר להלן הוא חלק מסיכום הקורס חגי ישראל: תלמוד, הלכה ומנהג ומאסופת הסיכומים בנושאי יהדות באתר
בתקופה שבין חורבן בית המקדש הראשון לבניין השני היו נהוגים ארבעה ימי תענית לזכר חורבן הבית, שהיו נפוצים בכל בית ישראל:
צום הרביעי (יז' תמוז) – שבו נפלו חומות ירושלים, צום החמישי (אב[T1] ) – בו נשרף בית המקדש (לא ברור אם נהגו לצום ביום השביעי, התשיעי, או העשירי בחודש). צום השביעי (ג' תשרי) – רצח גדליהו, שהיה המנהיג היהודי האחרון ושאחרי מותו רוב העם ירד למצריים. צום העשירי (טבת) – היום החמישי בחודש, בו הגיעה בשורת החורבן ליהודי בבל. או לפי הדעה היותר רווחת: היום העשירי בחודש, שבו החל המצור על ירושלים. עם שיבת ציון, זכריה הנביא אמר שהצומות יהיו ימי שמחה ורבי שמעון חסידא הסביר את כפל המשמעות: בזמני שלום אלו יהיו ימי ששון שמחה, ובזמני מלחמה –צום. בימי בית שני, צום גדליה כנראה לא הונהג (לפחות ללא ב-ג' תשרי שמוזכר שם כיום שאסור לצום בו). לגבי הצום החמישי (באב) יש במשנה מצד אחד ראיות לקיומו, אך מצד שני יש ראיות לקיום חג בו הביאו קורבנות עצים לביהמ"ק ביום בו אמור היה להתקיים הצום. ככל הנראה היה זה יום תענית, אך היו שנהגו בו כביום טוב – אולי כדי לקיים את דברי הנביא. אחרי חורבן הבית השני, הצום הרביעי והחמישי הפכו להיות זכר גם לחורבן השני (על אף אי התאמות קלות לגבי הימים המדוייקים בחודש בהם קרו הדברים.) ובכל אחד מהם חז"ל ספרו חמש צרות שבאו על עם ישראל באותו היום. (בתשעה באב לדוגמא ארעו בין היתר חורבני הבתים – הראשון והשני.) למרות שהם נזכרו יחד במשנה, ט' באב היה חמור יותר. נהגו בו במצוות אבלות, אבל לא נאסרה בו במלאכה. האיסורים של התשעה באב התפשטו מעבר ליום עצמו: במשנה נקבע ש"משנכנס אב ממעטין בשמחה" ואחרי פירושים ופסיקות שונות ההלכה שהתקבלה בתלמוד הבבלי קבעה שבשבוע שבו חל הצום אסור להסתפר ולכבס. שתי התעניות הנוספות לא קושרו לחורבן הבית השני וככל הנראה לא נחשבו לתעניות ציבור בתקופת התנאים. בימים אלו לא התמידו גם בקיום הצומות האחרים, והיו שניסו לבטלם כליל. מתקופת התנאים בבבל יש עדויות לקיום צום ה-ט' באב בלבד.
בתקופת הגאונים גברה הגישה הסגפנית, וקיימות רשימות (כנראה מהמאה השישית לספירה) המעידות על קיומם של 22-36 ימי צום בשנה. בנוסף לארבעת ימי התענית המדוברים מונצחים שם מאורעות מקראיים, ומתקופות שונות. צום נוסף כיום זיכרון שלא הובא עד כה הוא תענית אסתר – לזכר שלושת ימי הצום של אסתר ומרדכי. זהו צום שלא מתועד בספרות התנאים והאמוראים, והאיזכור הראשון שלו הוא במסכת סופרים, שם נאמר שחכמי א"י נהגו לצום אחרי פורים במשך שלושה ימים נפרדים (לא ברצף כמו אסתר ומרדכי). עוד נאמר שם לגבי בני בבל, שצמו באופן דומה אך בתאריך לא ידוע.
