השבת – הלכה ומנהג: הדרשה וקריאת התורה בבית הכנסת בשבת
המאמר להלן הוא חלק מסיכום הקורס חגי ישראל: תלמוד, הלכה ומנהג ומאסופת הסיכומים בנושאי יהדות באתר
א. הדרשה
יעוד יום השבת כולו לתורה ולימודים, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי עולמים. בהתכנסויות בשבתות בבתי הכנסת לתורה ולתפילה, הונחלה ידיעת התורה ומורשת אבות לציבור הרחב, וטופחה החובה הדתית שבעבודת ה', בלימוד התורה ובקיום מצוותיה.
מנהג יום השבת התחיל כבר בימי בית ראשון והגיע לשיאו בתקופת בית שני אז היו המוני ישראל מגיעים עם הנץ החמה לקריאת שמע ולהאזין לקריאת הזקנים החכמים בספרי הקודש. הוראה ולימוד, פירוש חוקי האבות ומנהגיהם נמשכו עד אחה"צ המאוחרות והקנו בקיאות בחוקים
הקדושים בנוסף ליראת השמים.
ב. תוכן הדרשה
בימי בית שני מטרת הקריאה בתורה ודרישתה בשבתות הייתה הבהרת תוכנה של הפרשה שנקראה, הוראת הלכותיה והדרכת בני הקהילה ליראת ה' ולמידות טובות.
לאחר החורבן האופי ההוראתי הלכתי שבדרשה הצטמצם ופינה מקומו להרצאה. בהרצאות עסקו החכמים במצוקת המציאות העגומה, בשעבוד למלכויות זרות ובתופעות שליליות בחברה. הם הדריכו את העם במבוכתו, השיבו על בעיות השעה והתאמצו להגביר את התקווה בתקומת האומה ובבניין בית המקדש במהרה. הם ביקשו לגלות לעם את המאור שבתורה ולהוכיח שטעמה ומשמעותה קיימים גם בעתות משבר. דרשות אלו שהפסוק במקרא שימש רק נקודת מוצא עמדו ברשות עצמן והועברו ממועדו ומקומן הקדום סמוך לקריאת התורה לשעות אחרות ביום.
הדרשה ולימוד התורה בבית הכנסת נעשו במרוצת הזמן לסימן ההיכר המובהק של השבתות.
ג. קריאת התורה
מצוות קריאת התורה בציבור מיוחסת למשה רבנו ולעזרא הסופר.
ד. מנהגי קריאה בימי האמוראים והגאונים
בימי האמוראים היו שני מנהגים עיקריים בקריאת התורה. האחד מנהג בבל, לפיו נחלקה התורה לחמישים וארבע פרשות כמניין השבתות בשנה מעוברת בשנה רגילה היו מצרפים שתי פרשות), ואת קריאתה היו מסיימים מדי שנה ביום האחרון של חג סוכות יום שמחת תורה. המנהג השני מנהג ארץ ישראל לפיו היו חמישה חומשי תורה מחולקים לשלושה סדרים בכל פרשה וקריאתם נמשכה כשלוש שנים ומעלה. החלוקה לסדרים לא הייתה אחידה קהילה ומנהגה. לא היה מחזור קבוע, צמוד ללוח השנה העברי, לקריאת התורה קריאת סדר שחל בקיץ במחזור אחד יכול במחזור השני לחול בחורף, ולכן לא הכירו בא"י בשמחת תורה כחג כללי לישראל, אך מכיוון שבגמר קריאת התורה עושים סעודה היו עושים סעודה כל 3.5~ שנים. אולם המחזור החד שנתי של בני בבל השפיע גם על הקהילות הארץ ישראליות וגרם להשתלבותן בסדרי הקריאה כמנהג בני בבל שעובד על מחזור שנתי.
ה. מנהגי קריאת התורה בימי הבית
בעת הבית המנהג היה, ההתכנסויות בחגים ובשבתות לפניהם הוקדשו לקריאה ולעיון בפרשות התורה, ולשאלה ולדרישה במצוותיהן. ובשאר השבתות החכם היה קורא לפי ראות עיניו מפרשה ומלמדה. החכם הקורא לא היה ממשיך מדי שבת במקום בו הפסיק בשבת שלפניה, אך במרוצת הזמן נתגבשו סדרי קריאה. בתחילה נקבעו פרשות המועדים שיש לקראן בזמנן ובמועדן. אחריהן התפתחו מחזורי קריאה שונים ונקבע כהנחיה שהקריאה בתורה תהה רציפה ללא דילוגים. שני מנהגים עיקריים שנתגבשו: הקריאה התלת שנתית של בני ישראל, והקריאה הדו שנתית של בני בבל, אך בסופו של דבר הכריע המנהג הבבלי את יתר המנהגים. בהתחלה היה אדם אחד (החכם) קורא, מתרגם ומפרש את כל הפרשה לבאי בית הכנסת, זאת מכיוון שהקריאה בד"כ הייתה קצרה ושימשה כתשתית לדרשה שבאה בעקבותיה. מנהג זה שרד בתפוצות אך בא"י עם חדירת לימוד התורה והשתרשותה של הקריאה בבית הכנסת נעשתה קריאת התורה מצווה העומדת ברשות עצמה ובאי בית הכנסת שותפו בקריאתה. בני הקהילה הוזמנו ע"י ראש הכנסת והחזן לעלות לתורה ולקרא מהפרשה.
ו. קריאת התורה לנשים
ההלכה הראשונה התירה לנשים ולקטנים לעלות ולקרוא בתורה אך האישה הייתה אמורה לעלות רק אחרי שמישהו כבר קרא זאת אומרת לא ראשונה. מאוחר יותר הוסיפו על ההלכה וקבעו שאסור לאישה לעלות ולקרא בכלל.
התרגום: מאוחר יותר, כשהקריאה נהפכה לרכוש הכלל (ולא רק החכם) הועמד מתורגמן לצד הקורא כדי שכל באיי בית הכנסת יבינו במה מדובר. המתורגמן נדרש לדייק בדבריו לתרגם פסוק – פסוק ולא רצף כדי שלא יעשה טעות, בנוסף הורו לא לתרגם מעשים שאין בהם צניעות או הפוגעים בכבודם של אישים במקרא.
ח. מהלכות קריאה בתורה
עם הזמן עוצבו מנהגים וסדרים לעליה לתורה. העולה לתורה חייב לקרא לפחות שלושה פסוקים, בשבת יעלו לפחות שבעה קוראים, הראשון העולה לתורה מברך ברכת התורה לפניה והאחרון מברך אחריה אך בדורות האחרונים תוקן וכל העולה לתורה מברך לפניה ואחריה. בראשית תקופת האמוראים, חכמי הדור עלו ראשונים, אך לאחר מכן רק כוהנים עלו ראשונים והלווים לפי מידת חשיבותו התורנית החברתית של האיש, אחריהם תלמידי החכמים הממונים על הציבור ואחריהם בני תלמידי חכמים שאבותיהם ממונים על הציבור.
ט. ההפטרה
הקריאה בתורה הושלמה ע"י קריאה בספרי נביאים והפרק בנביא אשר אותו הוסיפו נקרא המפטיר והקורא אותו נקרא מפטיר בנביא או משלים בנביא. בהתחלה היה לא קרא המפטיר מן התורה אך לאחר מכן לשם הענקת כבוד לתורה הוא התחיל לקרוא ממנה. גם את ההפטרה היו מתרגמים לשפה מובנת. בהתחלה לא ידעו איזה פרק על המפטיר לקרא, אך בדומה לסדר התפתחות הקריאה בתורה נקבעו תחילה ההפטרות לארבע השבתות המיוחדות: שקלים, זכור, פרה והחודש ובעקבותיהם למועדים לשבתות חול המועד ולשבתות שמהשבעה עשר בתמוז ואילך ואח"כ ליתר השבתות. קריאת ההפטרה בברכה לפניה וארבע אחריה, הברכה שלפניה והראשונה שאחריה מעלות את בחירת נביאי האמת והצדק וקיום דבריהם ע"י האל הנאמן. שתי הברכות שלאחריהן הן בקשות לנחמת ציון וביאת המשיח והאחרונה היא ברכה על קדושת החיים. לפי המשנה אין מפטירים במנחה בשבת.
