הסיכום להלן העוסק בהתפתחות הפרויקט הציוני או החברה הישראלית בימי השלטון העותמני הוא חלק מסיכום הקורס "החברה הישראלית" וחלק ממאגר המשאבים בנושאי סוציולוגיה באתר.
נקודת התחלה המקובלת של הפרוייקט הציוני היא "העליה הראשונה"- הגברת העלייה והקמת המושבות החקלאיות הראשונות. התקופה הנידונה היא 1882-1903, אך למעשה רוב העולים הגיעו בשנים 1882-1891, ולאחר מכן העליה פסקה כמעט לגמרי. העולים באו מפולין, רומניה, ורוסיה. הם הגיעו בכוחות עצמם, עם רכוש קטן. את הגברת עליה יש לייחס מצד אחד לרדיפות באירופה, ומצד שני לקושי של השלטון העותמני למנוע עליה. בסוף התקופה היו בארץ 50 אלף יהודים לעומת 25 אלף בראשית התקופה.
ב-18 המושבות שהוקמו במהלך התקופה חיו בראשית המאה התשע עשרה 6000 תושבים. האיכרים נקלעו לקשיים ניכרים זמן קצר לאחר עלייתם והיו פושטים רגל לולא התמיכה מצד הברון רוטשילד, שהחלה כבר בשנת 1883, חמש שנים לאחר הקמת פתח תקווה. הברון, שפעל בתחילת הדרך בעילום שם, קנה אדמות, תמך במתיישבים, ולאחר זמן קצר גם ניהל את המושבות באמצעות פקידים. על מידת השפעתו ניתן ללמוד מכך שהוא השקיע במושבות שבאותה תקופה מליון וחצי לירות סטרלינג לעומת 80 אלף שהשקיעו כל המתיישבים יחד.
בשנת 1900 הוא הסיר את תמיכתו מהמושבות והעביר אותן לאחריות יק"א של הברון הירש.
התוצאה היתה משבר קשה.
בשנת 1904 החל גל חדש הגירה חדש שנמשך עשר שנים (עד מלחמת העולם הראשונה) וידוע היום כ"עליה השניה". מספר העולים מוערך ב-33 אלף אך רובם חזרו לאירופה. ומספר תושבי הארץ גדל באותו עשור ב-15 אלף בלבד (מ-50 אלף ל-65). בגל הזה בלטו שתי קבוצות חדשות: צעירים ללא משפחה מאירופה שהשתלבו בעבודה חקלאית, בעיקר כשכירים (כאלפיים) , ועולים חדשים מתימן שבאו לארץ כמשפחות בעקבות פעולה יזומה ומאורגנת של הממסד הציוני . מספר התושבים במושבות התרחב בתקופת שקדמה למלחמת העולם הראשונה והגיע ל-18 אלף.
בתקופת העליה השניה התרחשו כמה תהליכים שסימנו את הדרך לפרוייקט הציוני בשנים הבאות: 1. החל מאבק ל"כיבוש העבודה" או "לעבודה עברית" 2. הוקם הארגון הצבאי היהודי הראשון "השומר", ובכך הונח היסוד לכוח הצבאי של היישוב. 3. הוקמו המפלגות הראשונות, "הפועל הצעיר" ו"פועלי ציון", שמהן צמחה מאוחר יותר מפא"י. על אדמה שקנתה ההסתדרות הציונית הוקמו הישובים השיתופיים הראשונים- דגניה כקבוצה ומרחביה כקואופרטיב. מהם צמחו מאוחר יותר הקיבוץ והמושב.
כיצד ניתן להסביר את השינויים האלה? מדוע דווקא בתקופת העלייה השניה התנהלו המאבקים שהוזכרו והחלה ההתארגנות בתחום העבודה, ה"הגנה", הפעולה הפוליטית, והתיישבות השיתופית?
ההסבר הפונקציונליסטי, המוכר למי שלמד בבית הספר בארץ, הוא שמדובר כאן קודם כל בשינוי אידיאולוגי. העולים הצעירים של העליה השניה הגיעו לארץ עם תודעה סוציאליסטית חילונית, עם ערכים מהפכניים ושאיפות לפרודוקטיביזציה (מעבר לעבודה בייצור). בזכות הנכונות שלהם להקרבה והיצירתיות שלהם הם הצליחו לתרגם את האידיאולוגיה לשפת המעשה ולהניח את היסוד להתיישבות המבוססת על עבודה עצמית ולא על ניצול של פועלים ערבים. בכך הם הבטיחו שהציונות לא תהפוך לתנועה קולוניאלית אלא תאפשר להקים כאן חברה עצמאית העומדת ברשות עצמה. פעולה זו הסתייעה כמובן בהסתדרות הציונית, שזיהתה את המסר המהפכני והמבטיח של הפועלים החדשים.
גרשון שפיר היוצא מגישת הקונפליקט, מציע לאותן התפתחויות של העליה השנייה הסבר אחר לגמרי. הנחת היסוד של שפיר היא שלא ניתן להבין את התפתחות הפרוייקט הציוני ללא ניתוח של המאבק היהודי-ערבי או יהודי פלסטיני. בארץ היו בסוף המאה התשע עשרה כמעט חצי מליון ערבים, הבעייה של היהודים היתה כיצד להתיישב בארץ ולעמוד בתחרות עימם. שפיר מנתח את ההבדלים בין העליה הראשונה לעליה השניה על רקע זה תוך התייחסות לניגודי אינטרסים נוספים- בין מעסיקים ופועלים ובין מזרחים ואשכנזים.
שפיר טוען כי בכל מקרה קשה היה להגיע לרמת חיים אירופית בתנאים ששררו בישראל באותה תקופה.
בשלב ראשון המתיישבים ניסו לעבד את האדמות בשיטות המקומיות אך הם לא הצליחו להסתגל לרמת החיים הנמוכה. בשלב השני הם ניסו להקים בחסות רוטשילד חקלאות מתקדמת על בסיס השקעת הון והעסקת פועלים ערבים. הבעייה היתה ששיטה זו הביאה אמנם הכנסה גבוהה יותר אך גם הכנסה זו לא הביאה לאיזון כלכלי ולעומת זאת העסקת הערבים צמצמה מאוד את מספר היהודים שיכלו להיקלט במושבות. אנשי העליה השניה הגיעו לארץ בתקופת משבר במושבות, כשרוטשילד הסיר מהן את תמיכתו. במציאות הקשה ששררה בארץ הם ניסו להתחרות עם הפועלים הערבים, אך נכשלו, ולא הצליחו להסתגל לשכר הנמוך.הקושי היה לא רק ברמת החיים הגבוהה יותר אליה הם היו רגילים באירופה, אלא גם בהבדל בינם לבין השכיר הערבי יכול היה להישען על משק בית, על עדר קטן, או לול תרנגולות קטן, ולהשתמש בעבודה העונתית בחקלאות רק כהשלמת הכנסה.
כאן מתחילה לפי שפיר המהפכה של העליה השניה. הפועלים, שבאו לארץ עם אידיאולוגיות סוציאליסטיות שוויוניות, נאלצו לעזוב אותן ולנסח אידיאולוגיה חדשה של "עבודה עברית", הקוראת למעסיקים להעדיף פועלים יהודים. הקמת המפלגות היא לפי שפיר שלב במאמץ להפיץ את האידיאולוגיה הזו ולהשליט אותה. המאבק הזה תרם לליכוד הלאומי של הפועלים היהודים ולגיבוש הארגוני שלהם, אך בטווח הקצר הוא נכשל כי האיכרים במושבות לא התרשמו כל כך מהאידיאולוגיה החדשה והמשיכו להעסיק ערבים חלק ניכר מהעולים חזרו כלעומת שבאו. פתח תקווה משכה לסביבתה באותה תקופה יותר ערבים מאשר יהודים. המפנה חל בשנת 1908 כאשר ההסתדרות הציונית הצטרפה לרעיון של עבודה עברית והתגייסה לעזרת הפועלים, בין השאר משום שיהודי גרמניה היו מודאגים מההגירה של יהודים מרוסיה שהגבירה את האנטישמיות באירופה. על בסיס ניסיון שנצבר בהתיישבות קואופרטיבית של גרמנים בגבול פולין היא החלה בניסיון של קניית אדמות ויישובן בידי יהודים בתנאי שיעבדו את הקרקע בעצמם. כך הוקמו דגניה ומרחביה, שסימנו את הדרך להמשך ההתיישבות המבוססת על הפרדה לאומית. הקיבוץ משלב לטענתו את היתרונות של עבודה עצמית ויכולת התגוננות צבאית. ההפרדה בתחום עבודה והקרקע הגבירה את המתח הלאומי בשני הצדדים. לכן בתקופת העליה השניה הונח היסוד לא רק לארגון הצבאי היהודי אלא גם ללאומיות הפלסטינית. שפיר טוען כי ההפרדה מעצבת עד היום את היחסים בין יהודים וערבים בארץ.
לסיום שפיר מייחס חשיבות גדולה גם לניסיון נוסף של ההסתדרות הציונית- להביא לארץ עולים מתימן. האמונה היתה שמכיוון שהם באים מארץ מזרחית נחשלת הם "פועלים טבעיים" שיכולים להתחרות בהצלחה בפועלים הערבים. הניסיון הזה נכשל והעולים מתימן סבלו ממצוקה קשה ביותר. מאוחר יותר כאשר הממסד החליט לנסות ליישב גם חלק מהם, העולים מתימן קיבלו הקצאת קרקע קטנה בהרבה מזו של העולים מאירופה על רקע התפיסה שהם "רגילים להסתפק במועט". ניתן לראות בפעולות אלה ניצנים ראשונים של החלוקה ל"מזרחים" ו"אשכנזים" ושל האפליה נגד הראשונים.
