כמה מההוגים הבולטים ביותר של הפילוסופיה הקיומית במאה ה-20 הם: מרטין בובר,ויקטור פרנקל, אלבר קאמי, קירקגור.
בדלתיים סגורות- מחזה של ז'אן פול סארטר שעורר שערורייה- בתחילת המחזה אנו פוגשים שלוש דמויות בחדר סגור ללא חלון דלת או מראה. שלושת הדמויות לא מבינות כיצד הגיעו לשם ומה הם עושות שם. תוך כדי שיחה הם מבינים שהם בגיהינום ושואלים מדוע הוא שונה מהגיהינום הנוצרי המקובל, אך זה הוא גיהינום בגלל הכליאה במקום עם אנשים נוספים ללא אפשרות לצאת. על פניו הוא זורק אותנו למצב שאנשים סגורים יחד לתמיד הזמן הוא נצחי ובעצם הגיהינום הוא הזולת, דבר שעורר מחאה נגד סארטר. הדמויות במחזה הן דמויות שעל פי הנצרות מגיע להם להיות בגיהינום של זונה ורוצח. במהלך המחזה הם מגלים את מותם ואת הדרך שבה מתו אחד מהשני. גם בגיהינום הם עדיין משתמשים במסכות אך לאט לאט אותם מסיכות יורדות וכל אחד מספר לאחר על עצמו ובעצם מספר לעצמו על עצמו לאט לאט הם פחות פוחדים אחד מהשני וכך ברגע שנפתרת הבעיה כל אחד עם עצמו גם אין לו בעיה עם אחר. נוצר מצב בו הם חשופים לחלוטין וחופשיים ורק אז נפתחת דלת הגיהינום וזאת רק אחרי שהשתחררו מהתודעה המקובעת שלהם ובעצם משתחררים מהמהות. סארטר בעצם התכוון שלא הזולת הוא הגיהינום אלא הוא גיהינום בעיניך. סארטר טוען כי אין זולת בעייתי אלא דיאלוג פנימי שיוצר בעיה.
אלבר קאמי– גם הוא פילוסוף קיומי, סופר צרפתי שחי בשנות ה40 באלג'יר. ספרו המפורסם של קאמי הוא המיתוס של סיזיפוס. במיתולוגיה היוונית סיזיפוס נענש על ידי האלים ועונשו היה שבכל בוקר הוא היה מגלגל אבן במעלה ההר ובסופו של יום אחרי מאמץ גדול היא מגיעה למעלה אך ביום למחרת האבן נמצאת שוב למטה. העונש הוא שהוא יודע שלמחרת הוא יתחיל את אותו דבר מחדש. במיתולוגיה היוונית העונש הוא הידיעה. קאמי לוקח את הרעיון אך מדבר על החיים שלנו במובן הפילוסופי. הוא מעלה את המונח האבסורד הקיומי- קאמי אומר שהחיים שלנו נידונים לאבסורד ואם לא נבין את האבסורד נסבול יותר. קאמי מתאר את האבסורד על ידי כך שכאשר אנחנו לבד ובבדידות השאיפה שלנו היא כל הזמן להגיע לאיחוד אך כאשר אנחנו נמצאים בזוגיות הרצון שלנו הוא לחזור ללבד ולבדידות ובעצם האבסורד הוא בדינמיות והרצון המתחלף כל הזמן. קאמי אומר שכאשר אתה מאמץ ערך מסוים אנחנו נמצאים בפחד לאבד אותו. התקווה והפחד הן בנות ברית כי אין פחד אין תקווה ולהיפך. אלברט קאמי מציג את הרעיון שהאדם הוא יצור מפרש ובעצם האדם כל הזמן רואה עובדות ולעולם הן לא נקיות בשבילו אלא טעונות בפרשנויות לגבי אותם דברים.
ויקטור פרנקל (האדם מחפש משמעות)- אחת הביקורות הקשות על סארטר וקאמי ואולי בצדק הן שאיך אותם סופרים שיושבים בבתי קפה ולא נמצאים בקושי קיומי לא באמת התמודדו במבחן המציאות. מי שלוקח את הפילוסופיה למבחן המציאות הוא ויקטור פרנקל באושוויץ. פרנקל פסיכיאטר פילוסוף וסופר יהודי שהגיע לאושוויץ. בחלק הראשון של הספר הוא מספר את סיפורו האישי בשואה. בחלק השני הוא מספר על הלוגותרפיה. פרנקל מספר על יהודי ששכב איתו בדרגש שמספר לו כל יום חלמתי שבמרץ משחררים אותו וקם כל בוקר עם כוחות אדירים ויוצא כל בוקר לעבדות הקשה עד מרץ. כאשר מרץ חולף ולא משחררים אותם הוא מת מיידית. פרנקל טוען כי האדם היחידי שיכול להגיד את משמעות החיים הוא אתה. הוא כפסיכיאטר מנסה באופן אותנטי להביא את האדם להבנה של מהי אותה משמעות. פרנקל מפתח את המשפט של ניטשה: "אם יש לך למה, למענו תחייה, תוכל לשאת כל אך". המשמעות של פרנקל באה מתוך כניסתו לאושוויץ והחוויות הקשות שלו שם. חוויה זו מביאה אותו לקביעה שסבל מביא להארה. פרנקל אומר שאם תבין שכאשר ערך שאימצת לחייך מתנפץ תמצא ערך אחר ותוכל להתגבר. פרנקל מביא דוגמא של רב שבא אליו לטיפול וממרר בבכי מכיוון שאשתו שהייתה אהבת חייו נפטרה. שואל פרנקל את הרב איך הייתה מרגישה אשתו אם הוא היה מת קודם ענה לו הרב כי היא בטח הייתה סובלת מאוד בתגובה אומר לו פרנקל כי המשמעות שלו היא בכך שהוא חסך ממנה את אותו סבל. פרנקל מזהה אפשרות בלתי רגילה לחקור את האנושות ומה מניע אנשים כדי לשרוד בשואה . הוא מוצא שאלה ששרדו את השואה הם אלה שידעו שהאישה או הילד עדיין חיים במקום אחר. פרנקל לוקח את הפילוסופיה הקיומית לקצה ועדיין אומר שבכל מצב המחקר מראה כי האדם מצליח למצוא משמעות ואם אתה משכיל למצוא משמעות תחייה. אחת הביקורות של פרנקל על החברה הקפיטליסטית היא שהערכים הם לא באמת ערכים.
מרטין בובר (מדבר על תקשורת קיומית)- כתב את הספר בסוד שיח- פילוסוף קיומי דתי. על פניו יש סתירה מכיוון שאם קיום קודם למהות זה מתנגש בדת שאומרת מהות קודמת לקיום. בובר מביא פילוסופיה של תקשורת בין אישית קיומית. בובר מדבר על השיח האנושי וטוען כי בתקשורת יש שתי צורות קצה וכל התקשורת היא ביניהן. הוא אומר שיש שתי אבות דיבר (סוגי שיח). האחד הוא אני-אתה והשני אני-לז(i-it). בובר טוען שבשיח שלנו נדיר שנגיע לקצה של אני-אתה וכפילוסוף הוא רצה שכולם ישאפו להגיע לתקשורת זו. תקשורת אני-אתה היא כאשר נמצאים בתקשורת עם מישהו בזיקה מלאה נטולת אינטרס ואינטרס עצמי. אני-לז זה תקשורת עם ניכור מוחלט כלומר ללא זיקה כלל. בובר טוען כי גם עם טקסט כלשהוא ניתן לנהל יחסי אני-אתה. כפילוסוף קיומי דתי הוא אומר שגם ביחסים עם אלוהים צריך להפסיק בשיח אני-לז עם אלוהים שהוא מנוכר ולדבר ביחסי אני-אתה גם עם אלוהים ובעצם מכאן מגיעה גם החסידות שאומרת שאפשר לפנות לאלוהים בכל דרך. בובר אומר שגם טקסט יכול להיות מנוכר ויכול להיות יחסי אני-אתה.
קירקגור( חי בסוף המאה ה-19 תחילת המאה ה-20) מה יגידו שושני השדה- כותב את הספר על משפט של ישו: "לכן אל תדאגו ליום המחר כי יום המחר ידאג לעצמו". קירקגור לוקח את המשפט הזה וטוען שהדאגה של האדם ליום המחר היא הבעיה של האדם במאה ה-20. הוא טוען שאדם שדואג ליום המחר הוא שתלטן ומנסה לשלוט על כל נסיבות חייו. הוא טוען כי המורים הטובים ביותר ללא לדאוג ליום המחר הוא עוף השמיים שושונת השדה אשר לא מוטרדים כל הזמן לגבי המשך חייהם.
