"האדם מחפש משמעות" מאת ויקטור פרנקל הוא ספר עיון העוסק בחוויתיו במחנות ריכוז נאצים, כמו גם בטכניקה הטיפולית שלו שנקראת לוגותרפיה. פרנקל מציע הסבר כיצד המאבקים היומיומיים של חיי המחנה השפיעו על מצבם הנפשי של האסירים בו. פרנקל אומר כי בהתבסס על תצפיותיו על חבריו האסירים, האסיר הטיפוסי עובר שלושה שלבים נפשיים: הלם בימים הראשונים לאחר הגעתו, אדישות ו"מוות רגשי" לאחר שהתרגל לחיים במחנה, והתפכחות. עם החיים אחרי שהוא שוחרר. רוב החלק הראשון של הספר, "חוויות במחנה ריכוז", חוקר מה קרה לאסירים אדישים וכיצד פרנקל הצליח להימנע מאדישות זו.
הנחת היסוד של פרנקל היא שהרצון העמוק ביותר של אדם הוא למצוא משמעות לחייו, ואם הוא יכול למצוא את המשמעות הזו, הוא יכול לשרוד כל דבר. פרנקל מצא משמעות בחוויותיו במחנה הריכוז בכך שהחליט שהוא הולך להשתמש בסבלו כהזדמנות להפוך את עצמו לאדם טוב יותר. במקום להיות אדיש ולהסכים שהוא נידון, הוא בחר לאמץ את סבלו. לפי פרנקל, בעוד שגורלו של אדם בחיים בהחלט מושפע מהנסיבות שבהן הוא נמצא, בסופו של דבר הוא חופשי לבחור את דרכו בחיים. גם במצב הגרוע ביותר האפשרי, לאדם תמיד יש את החופש לבחור את גישתו לחיים.
פרנקל טוען שיש שלוש דרכים למצוא משמעות בחיים: דרך עבודה, דרך אהבה ודרך סבל. הוא שמר את רצונו למשמעות – או את רצונו לחיות חיים משמעותיים – במשך שלוש שנותיו במחנות על ידי התמקדות במשמעויות הפוטנציאליות שהוא יכול ליצור לעצמו. בנוסף למציאת משמעות בסבלו, פרנקל הניע את עצמו במחשבה על העבודה שרצה לעשות לאחר שעזב את המחנה. כלומר, הוא רצה לשכתב את כתב היד שלו על לוגותרפיה – כתב יד שהנאצים לקחו ממנו כשהגיע לאושוויץ. פרנקל גם מצא תקווה באהבה, והתדמית של אשתו עזרה לו לעבור רבות מהתקופות הקשות ביותר שלו.
בזמן שהותו במחנות הריכוז, פרנקל היה מסוגל להשתמש בעבודתו, באהבתו ובסבלו כדי לשמור על עצמו בחיים, כי הרגיש שהוא אחראי עליהם. הוא טוען שבני אדם אינם יכולים להבין את המשמעות הכללית, או את משמעות העל של החיים – במקום זאת, עלינו לחפש דרכים להפוך כל רגע בודד לבעל ערך. לכל אדם יש ייעוד ייחודי שרק הוא יכול למלא, והוא אחראי למלא את תפקידו.
בחלק השני של האדם מחפש משמעות, "לוגותרפיה בקליפת אגוז", פרנקל מסביר שהרצון של האדם למשמעות יכול להיות מתוסכל קיומית. במילים אחרות, אם אדם לא יכול למצוא את המשמעות או המטרה בחייו, הוא יכול לפתח בעיות נפשיות שיש לטפל בהן. פרנקל טוען שכל אחד צריך לשאוף להיות שבו יש מתח בין מה שכבר עשה לבין מה שהוא מקווה להשיג. בעיני פרנקל, המתח הזה בין עבר להווה חיוני לבריאות הנפש. בסופו של דבר, הלוגותרפיה מבקשת לעזור למטופלים שלה לפתח מטרות ולמצוא דרכים להגשמתם בצורה משמעותית.
פרנקל מסיים את האדם מחפש משמעות באומרו ש"האדם הוא הישות שהמציאה את תאי הגזים באושוויץ; אולם הוא גם היצור שנכנס לאותם תאי גזים זקוף, עם תפילת ה' או שמע ישראל על שפתיו". פרנקל מאמין שבעוד שהאדם בהחלט מסוגל לעשות רוע, אף אדם אינדיבידואלי לא חייב להיות רע. לכל אדם יש את היכולת לשנות את התנהגותו וגישתו בכל מצב אפשרי.
