סיכום: פרשת משפט קסטנר

אחד האירועים המרכזיים שהשפיעו על עיצוב זיכרון השואה בשנות החמישים היה פרשת קסטנר. ישראל קסטנר היה מנהיג ציוני בהונגריה, שנפגש עם בכירים במשטר הנאצי כמו אייכמן והימלר, על-מנת להציל ולהבריח יהודים מהונגריה. קסטנר הצליח לשחרר 1684 יהודים, אותם העלה על רכבת מבודפשט לשווייץ.

ב-1952 פרסם מלכיאל גרינוולד, שהיה מיהודי הונגריה, עלון ובו האשים את קסטנר בשיתוף פעולה עם הנאצים, בהסתרת מידע בנוגע להשמדה מיהודי הונגריה, ובהצלה רק של יהודים שהיו ממקורביו. בנוסף, הוא האשים את קסטנר בעדות לטובת אחד מקציני האס. אס במהלך משפטי נירנברג.

מלכיאל גרינוולד נתבע לדין בגין הוצאת דיבה. במהלך המשפט התהפכו הדברים, ונוצר הרושם כי גרינוולד דיבר אמת בעוד קסטנר שיקר. על-כן זיכה השופט את גרינוולד מאשמה, ועל קסטנר נאמר כי "מכר את נפשו לשטן", על-אף שלא נמצאה ראיה המוכיחה את עדותו של קסטנר לטובת קצין האס. אס.

פרשת קסטנר זעזע את המדינה. שיאה של הפרשה הגיע לידי רצח קסטנר בסמוך לביתו שבתל-אביב בשנת 1957. ב-1958 הגישה המדינה ערעור על פסק הדין, ובדיון נוסף שהתקיים בבית המשפט, מלכיאל גרינוולד הואשם בהוצאת דיבה.

השופט בנימין הלוי, אמר כי את פסק הדין הראשון כתב תחת השפעת המציאות שהתקיימה בארץ לאחר השואה. מציאות בה לא ניתן היה לעלות על הדעת שיש יהודי ששיתף פעולה עם האויב הנאצי. היתה זו מציאות בה החרים הציבור בארץ את גרמניה, ומעשים כמו אלה שקסטנר הואשם בהם נתפשו לא רק כבגידה בעם היהודי, אלא גם במדינת ישראל. במהלך הערעור שהתקיים בבית המשפט העליון ב-1958, הפרספקטיבה השתנתה והושם יותר דגש על מציאות החיים הקשה בה נתון היה קסטנר ב-1944 בהונגריה. ספק אם אחרים, לו היו נתונים במצבו, היו פועלים אחרת.

מתוך: סיכומים לבגרות בהיסטוריה / בונים את מדינת ישראל במזרח התיכון