שירת ימי הביניים – מילון מושגים

מבוא לשירת ימי הביניים:

שירת ימי-הביניים נכתבה בספרד ובפרובנס [דרום צרפת] בשנים שבין 950 ל-1492. בשנים 950-1150 השלטון באזור היה מוסלמי ובשנים 1150-1492 השלטון באזור היה נוצרי. תקופת המאה השתים-עשרה [סופה] והמאה השלוש-עשרה [תחילתה] נחשבת לשיאה של שירת ימי-הביניים: התקופה הקלסית, או תקופת "תור הזהב". הדמויות הבולטות של שירת ימי הביניים הן משוררים כמו שמואל הנגיד, שלמה אבן גבירול, יהודה הלוי ומשה אבן עזרא.

סוגי שירים:

1. שירי הקודש

נכתבו במטרה להשתלב בתפילות בבתי הכנסת ולקשט אירועים דתיים בשירים ופיוטים מתאימים. שירי הקודש, אם כן, לא נכתבו למטרות אומנותיות אלא דתיות. מתוקף כך, אופיינו שירי הקודש בתכנים שעסקו בקשר שבין האדם לאל, גדולת האל מול אפסות האדם, עידוד לעבוד את האל, ביטויים לפילוסופיה היהודית לפיה, העולם הזה אינו אלא פרוזדור לעולם הבא, ובהיות העולם הזה חולף בהשוואה לעולם הבא הנצחי, נדרש היהודי המאמין להכין עצמו בעולם הזה לקראת העולם הבא. הכנה זו מתבטאת בעבודת האל, לימוד המקורות ועשיית מצוות ומעשים טובים. הנעורים, הבלי העולם הזה, התענוגות הגשמיים חייבים לפנות את מקומם לחכמה, מצוות, הגות, ולימוד. האמצעים האומנותיים בשירי הקודש נלקחו מהמקרא: אקרוסתיכון (חתימת השם בראשי הבתים), תקבולות למיניהן, דימויים, לשון נופל על לשון, חריזה. דוגמאות בולטות לשירת קודש הן שיריו של רבי יהודה הלוי כמו יחידה שחרי וישנה בחיק ילדות או השיר לבי במזרח.

2. שירת החול

כשמה כן היא עוסקת בימי דיומא ואין לה קשר לשירת הקודש; הנושאים של ימי החול הם רבים ומגוונים; משוררים כתבו שירים מרצונם או על-פי הזמנה: שירי אהבה, חתונה, יין, טבע, מסע,  קינה ועוד.  יש הבדל בין שירת הקודש לשירת החול  פרט לכך שהנושאים הם שונים: ראשית, בשירי הקודש מקובל לשבץ  מן התנ"ך  יותר מאשר בשירת החול.  שנית,  שירת החול נדחתה בהתחלה מן הנימוק שהנושאים אינם רציניים  אבל כאשר התברר ששירי החול נכתבים על-ידי אותם משוררים שכותבים את שירת הקודם הוסרה ההתנגדות לשירת החול. שירי יין וחשק מובהקים הם השירים מת אב ומת אלול והתקבצו כי הזמן תמים של שמאול הנגיד. דוגמאות לשירי טבע הם השירים כתב סתיו וראה שמש של אבן גבירול וכתנות פסים של אבן עזרא. שירי קינה הם למשל אמנון אני חולה או כאבי רב של אבן גבירול או יפה נוף של רבי יהודה הלוי.

שירת ציון

הכוונה לשירים המבטאים געגוע לארץ ציון, לירושלים ולבית המקדש.  מקובל לראות בשירי ציון מעין חטיבה של שירת הקודש במיוחד כאשר יש בשיר פנייה לאלוהים שיגאל את עמו ויעזור לו לעלות לארץ ציון. דוגמא מובהקת לשירת ציון היא שירו של רבי יהודה הלוי לבי במזרח.

מילון מושגים:

טור= בית – כל שורה היא בית.

בכל בית- דלת וסוגר, שתי צלעותיו של הבית – הראשונה זו הדלת השנייה הסוגר.

הבית נחשב לבית טוב כאשר בין הדלת והסוגר מושלם רעיון אחד באמצעות תקבולת.

בית= דלת/סוגר – ישנה נטייה להדפיס את הביתים באופן כזה כשהסוגר מופיע מתחת לדלת.

השירה במקורה נכתבה כאשר הדלת והסוגר ניצבים במקביל וביניהם קו אלכסוני מפריד.

הסטרופה – מחרוזת. מספר טורים שיריים הקשורים יחד מבחינה תמאטית ומבחינת החריזה (סטרופה מונח המקביל לבית בשירה המודרנית).

החריזה

החריזה מקורה בשירה הערבית, בה היא משולה למחרוזת פנינים, שיופיה בהקבלה בין פנינה לפנינה. החרוד מופיע בכגגון חד צלילי בסופי השיחות וזוהי חריזה חיצונית או כיסוד חד- צלילי בתוך השירה וזוהי חריזה פנימית.

ישנם סוגים שונים של חרוזים:

חרוז עובר-(הפשוט ביותר) הדמיון הוא רק באות אחת בסוף מילה ובתנועה שלפניה לדוגמא: בדד נחמד גלעד.

חרוז ראוי – דמיון בין שתי אותיות ותנועה אחת – נמלות מסילות, בלורית שחרית.

חרוז משובח –  (החרוז הנחשב ביותר)דמיון בין שלוש אותיות ושתי תנועות – עדניך צפורניך. תרופה ערופה.

חרוז מבריח – חרוז אחיד המופיע בקביעות לכל אורך השיר בסופי הבתים (טורים) משמע סכימת החריזה היא :א.א.א.א.

חריזה פנימית – כאשר לא רק סופי הבתים חורזים אלא גם סופי הדלתות.

_______ב/______ג

_______בג/_____ג

_______ב/______ג

הצימוד – לשון נופל על לשון

דמיון צלילי בין מילים שונות משמעות. השירה העברית בספרד לא נכתבה בספרים אלא בדרך כלל נקראה בפומבי, בפני קהל ולכן  לקישוטים הספרותיים תפקיד חשוב בהוספת החן והעשרת השירה. ישנם סוגים שונים של צימודים:

צימוד שלם – שימוש בשתי מילים זהות בצלילן לחלוטין אך שונות לחלוטין במשמעותן.

                       מה תפחדי נפשי ומה תגורי / שכני וגורי באשר תגורי. (תפחדי/ תגורי)

צימוד מורכב – צלילים זהים אלא שמילה אחת באה בשלמותה והשנייה היא בבחינת צירוף של שתי מילים. דרוך על במותם/ ודע כי בא מותם (במוות שלהם, מוות שלהם)

                    על – מה   עלמה בכל לב תשנאי (מדוע, נערה בחורה)

צמוד גזירי –  צמוד הכולל מילים הנגזרות מאותו שורש.

                      "נעורים כנעורת ננעורו"

צמוד שונה אות – גדל יגוני וחדל

צמוד שונה תנועה – וקם הדר וקם הדור לנגדו

צמוד הפוך – ירדן – נרדי " ואפריח במי ירדן נרדי"

                     רקע – קרע  "רבע תהום וקרע לבב ימים"

צמוד נוסף – תוספת אות

                     סיס- עסיס       מים- שמים     ציץ- עציץ

צמוד נפחת – הפחתת אות – אבכה- אכה

                                               קלשוני – לשוני   

השיבוץ  

מבע לשוני שמקורו במקרא ובתלמוד בדרך כלל או ביצירות אחרות (השיבוץ הוא סוג של ארמז) מדובר בביטויים מקראיים יוצאי דופן ולא ביטויים שחוקים ושגורים.

מדוע משתמשים בשיבוצים? השפה העברית לא הייתה שפה שגורה, שפת דיבור , והביטויים המקראיים היו מוכרים למרבית הציבור. בנוסף המקרא, כמובן, נחשב לאידיאל ויש לשיבוץ ביטוי בעל ערך אסתטי. הטקסט השירי מועשר מעצם המובאה המקראית ונוספת לשיר משמעות ומטען עמוק במובנים שונים- העשרה, אירוניה וכו'.

השיבוץ מופיע בעיקר ביצירות קלאסיות ומעט מאד  ביצירות מודרניות.

ישנם שני סוגי שיבוצים:

שיבוץ ניטראלי– הופעתו בטקסט השירי לא יוצרת קשר מיידי ועמוק עם הטקסט המקראי. "לכה נתעלס באהבים" שיבוץ משיר השירים – המשמעות ברורה ואין צורך לפנות אל הטקסט המקראי.

שיבוץ בעל משמעות – ידיעת המקור המקראי יוצרת חידוד של המסר. אי ידיעת המקור גורמת להפסד מבחינת הקורא.

היפרבולה – הפלגה, הגזמה. תיאור המגביר את הרושם באמצעות תיאורו, תחבולה רטורית.

נטייה נוספת של משוריי ימה"ב להתייחס לדבר פשוט ויומיומי כדבר יוצא דופן, לפארו ולהללו כאילו היה דבר יוצא דופן.

אקרוסטיכון

צירוף אותיות במבנה מאורגן כלשהו: שמות מסוימים או פסוקים שראשי האותיות שבהם מופיעות בראשי הטורים ויוצרות שם כלשהו. באותה התקופה לא נכתב שם המשורר בצמוד לשיר כמו שמקובל היום ובאמצעות האקרוסטיכון חתמו המשוררים את שמותיהם ובעצם "קיבלו בעלות" על היצירה לדורי דורות.

תפארת הפתיחה

הכוונה היא לבית הראשון בשיר. הדרישה היא שבית זה יהיה כזה שיעביר את המסר בצורה חזקה ומשמעותית, שהבית הראשון בשיר יהיה מושלם בסגנונו וביופיו. הבית הראשון אמור לגרות את הקורא להמשיך ולקרוא את השיר, או להקשיב לו כאשר הקריאו אותו בקול . הקורא חייב לחוש את ההתרגשות שחש המשורר משורה זו. יחד עם זאת נושא הבית חייב להיות ברור ובהיר כדי שלא תיווצר בעיה אצל הקורא להמשיך ולהבין את השיר.

לרוב הדלת והסוגר בבית זה חורזים ביניהם בחרוז לתפארת הפתיחה. בנוסף יופיע החרוז המבריח כמו בכל השיר.

הבית הראשון חייב להכיל כמה דברים נוספים:

• הבית הזה חייב לכלול רעיון שלם
• אסור שהדלת תגלוש לסוגר
• בין הדלת לסוגר חייב להיות קשר של הסבר, השלמה, הדגשה, אסור שהסוגר יתחיל ברעיון חדש לגמרי.
• השלמה של משקל וחריזה בין הדלת והסוגר.

מליצתי בדאגתי הדופה / ושמחתי באנחתי דחופה (אבן גבירול)

ישנה בחיק ילדות למתי תשכבי/ דעי כנעורים כנעורת ננעורו (רבי יהודה הלוי)

תפארת החתימה

הבית החותם את השיר. ביחס לבית האחרון אין תנאים מיוחדים פרט לעובדה שעליו להיות יפה בתכלית היופי כי הוא סוף מה שהאוזן שומעת וייזכר על פי רוב מכל הדברים האחרים.(דוד ילין)

לעיתים בבית זה ישנה חריזה לתפארת החתימה, בין הדלת והסוגר.

תפארת המעבר/ ההיחלצות

קישוט מלאכותי המופיע בז'אנר מסוים של הקאצידה הקלאסית. מדובר בקטע שמשמש קטע מעבר בין הפתיחה של הקאצידה לבין גוף השיר. הפתיחה לעיתים עוסקת בעניין מעט שונה ממה שעוסק בו ההמשך ולכן נדרש מעבר שכזה בין החלקים השונים.

אמצעים ספרותיים נוספים

ראה גם: האמצעים האמנותיים של שירת ימי הביניים

–ניגוד: הכוונה לדבר והיפוכו; לדוגמא, הניגוד הוא אמצעי עיצוב מרכזי בשיר 'לבי במזרח': לב מול גוף, מזרח מול מערב, רוח מול חומר, חבל אדום מול כבל ערב, במה מזלזל הדובר מול מה שהוא מוקיר, כל טוב ספרד מול חורבות בית-המקדש.

–האנשה [פרסוניפיקציה]: הכוונה למתן תכונות של בן אנוש למי שהוא לא בן-אדם; למשל – לבעלי חיים או לעצמים.

–דימוי:  כאשר משתמשים ב-'כ' או ב- 'כמו' הדימוי כדי לתאר משהו; למשל- "קל כצבי".

–מטפורה:  הכוונה להשאלה, להעברה מתחום לתחום, כאשר רוצים לתאר משהו; לדוגמא- "לב הים"- אין הכוונה לכך שלים יש לב אלא לכך שהמילה  לב  היא מילה מטפורית שמשמעותה כאן היא  'אמצע'.

–תקבולת: הכוונה לביטויים חופפים במשמעותם; יש כמה סוגים של תקבולות:

–             תקבולת נרדפת- הכוונה לכך שלשני הביטויים משמעות דומה/זהה.

–             תקבולת כיאסטית [מצליבה]- גם כאן לשני הביטויים משמעות דומה אלא שמבחינה גרפית הם מוצגים בסדר מהופך: x

–             תקבולת משלימה-  לשני הביטויים משמעות דומה אך ביטוי  אחד מוסיף על רעהו מבחינת האינפורמציה.

–הנפשה: הכוונה למתן תכונות של בעלי-חיים לבני-אדם או לעצמים.

–מטונימיה: הכוונה לביטוי לשוני שהוא בבחינת החלק המייצג את השלם; לדוגמא – 'אבן'  מייצגת מבנה שלם.

–מוטיב:  רעיון העובר כחוט שני לאורך היצירה.

    לסיכום:

הניגוד, הדימוי, המטפורה, התקבולת, המטונימיה, המוטיב ההאנשה וההנפשה הם אמצעי-עיצוב ספרותיים שניתן 'לפגוש' בהם בשירת ימי-הביניים.

תפארת הפתיחה, שיבוץ, צימוד, חרוז מבריח, משקל, אקרוסטיכון, הפלאה, הפלגה ותפארת הסיום הם קישוטי ימי-הביניים ומבחינה זו הם נבדלים מאמצעי העיצוב האחרים כי הם ייחודיים לשירת ימי-הביניים.