מבוא ליחב”ל: קץ ההיסטוריה או התנגשות הציביליזציות?
מתוך: מדעי המדינה: מבוא ליחסים בינלאומיים – סיכומים
בשנות התשעים התפרסמו שתי תזות חשובות ומנוגדות בנוגע למצבם של סכסוכים בעולם: "קץ ההיסטוריה" של פוקויאמה ו"התנגשות הציביליזציות" של הנטינגטון.
ההבחנה בין מדינות חופשיות לבין אינן חופשיות, הטענה המרכזית של פוקויאמה ב"קץ ההיסטוריה" – ישנה תנועה הולכת וגוברת ובלתי נמנעת לעבר דמוקרטיה.
- שני המאמרים מסתיימים בסימן שאלה. בדרך ספר, סימן שאלה זה נעלם. סימני השאלה בהם ניסו החוקרים להיות זהירים כמעט, נעלמו בספרים שנכתבו לאחר המאמרים.
- בדרך כלל שאנו מנסים לפענח את הכותרת בעברית – קץ ההיסטוריה, אך יש משמעות נוספת. אחרי שהמאמר התפרסם היה כמעט בלתי נמנע שנגמרה ההיסטוריה. הצעד הבא הוא שלא יהיו עוד מלחמות, הדמוקרטיה רק תמשיך ותשגשג, אך פוקויאמה מגיע למסקנה שלו מתוך התבוננות דיאלקטית בדרך שבה התפתחה המסורת האינטלקטואלית בעולם, אנטיתזה. טענתו לא הייתה שההיסטוריה מגיעה לקיצה אלא שאנו חוזים בשלב המכריע שאליו היא שואפת. הדמוקרטיה הליברלית הקפיטליסטית עדיין לא ניצחה ניצחון מוחלט באופן מעשי אך רעיונית הדור הזה מסמן אותה, את הדמוקרטיה הקפיטליסטית הליברלית כתכלית שאליה חותרת הפוליטיקה העולמית. מבחינה רעיונית לא יהיה עוד כוח שיוכל לאתגר את הדמוקרטיה הקפיטליסטית ליברלית. מנגד אמרו – האסלאם הרדיקלי צומח – ההיסטוריה לא נגמרה, אך האסלאם הרדיקלי לא מאתגר רעיונית את הליברליזם הקפיטליסטי מכיוון שהוא רעיון אוניברסאלי ותקף לכלל האנושות ובדני מיקה הדיאלקטית שהתפתחה במאה העשרים זו התחנה האחרונה. האסלאם יכול לאתר היבטים מסוימים בחברות מסוימות. לאידיאולוגיות מתחרות כמו נאציזם, קומוניזם – קורסות בסופו של דבר לנוכח הסלע האיתן הזה הליברליזם הקפיטליסטי.
- לואיס – שורשי הזעם האיסלאמי. מזרחן – מוקד המאמר היה הציביליזציה האסלאמית. בהקשר הזה – גם אם טענו של הנטיגטון הייתה רחבה יותר, ניסה לחל את העולם מחדש על פי ציביליזציות – יוליכו ליותר עימותים, קשים יותר וארוכים יותר, הדגש שלו מהמוקד המובהק של לואיס והוא האסלאם. גם מבחינה אקדמית וגם מבחינת הקבלה הציבורית – אין ספק שזה היה ונשאר המוקד. האם באמת לטענות של הנטינגטון – קווי הגבול של הציביליזציה האסלאמית לאחרות יהיו הדרמטיים ביותר בימינו.
- העובדה שאף על פי שלכאורה שתי התזות הוצאו כמנוגדות אחת לשנייה, לפחות ברבדים מסוימים ניתן לנסות לשלב ביניהן. ניתן לטעון כי אנו חיים היום בעולם של התנגשות ציביליזציות אחר בסופו של דבר לאחר כברת דרך של התנגשויות נגיע אותה תחנה ליברלית קפיטליסטית שמבחינה רעיונית כבר נצחה אך מעשית צריכה עוד לעבור מהמורות. לכאורה אין סתירה אינהרנטית. י נקודה מרכזית בה יש סתירה מהותית בין קץ ההיסטוריה להתנגשות הציביליזציה והיא האוניברסליזציה של הערכים הקפיטליסטים ליברלים. עבור פוקויאמה – כל חברה וחברה על פני תבל כולם בסופו של דבר חותרים אל אותו יעד שהמשנה הליברלית מתווה. יש לליברליזם תכונה אוניברסאלית, הנחת היסוד בתיאוריית קץ ההיסטוריה. תהיה זו טעות לסבור שהליברליזם ביסודו הוא בעל תכונה כלל עולמית, הוא רעיון מערבי, נחלת המערב וגם כשהוא מגיע למחוזות אחרים בעולם הוא מגיע כסוג של ייצור ויבוא עם שורשים מערביים, הנטינגון חשש מהניסיון ייצר לפעמים בכוח את הרעיון הליברלי על תרבויות על, ציביליזציות שאינן מערביות, אין נוחות לקליטה של רעיונות אלו. זו אשליה שעלולה להביא לעימותים רבים מדי מכפי הרצוי.
- אפשר לשייך אותן לשלוש האסכולות הגדולות של יחסים בינלאומיים. אם נרצה לשייך את קץ ההיסטוריה – לליברליזם באופן מובהק לגמרי. הדגש שלה הוא על מימדו הקפיטליסטי פוליטי דמוקרטי של הליברליזם. התנגשות הציביליזציות הולכת לקו התפר בין הריאליזם לקונסטרוקטיביזם – פוליטיקה של זהויות. יש לה מעמד ריאלי, גיאופוליטיקה מובנה. המימד קשור באופן שבו מדינות ריבוניות חייבות לעמוד על המשמר באמצעים ריאלים מובהקים על מנת להפע מהפגיעה שהתנגשות הציביליזציות טומנת בתוכה.
טורקיה – הנטינגטון – מדינה שסועה. אחת מהביקורות על הנטינגטון היא שזהויות לא יכולות להשתנות ולהתחלף. טורקיה וגם מקסיקו בין שני ציביליזציות עיקריות. הוא מציע תבחינים לדינאמיקה של הציביליזציות ואומר שטורקיה יכולה לנוע. בהתאם לרצון האוכלוסייה המקומית, המנהיג, ובין קבלתה או אי קבלתה של טורקיה על ידי האחר , המערב, האיחוד האירופי. שילוב הקריטריונים האלו הוא שיקבע לאין תטה טורקיה – האסלאמית או המערבית. טענתו הייתה שבסופו של דבר יש סיכוי טוב שזה יהיה לא זה ולא זה, יצירת ציביליזציה מתחרה – ציביליזציה טורקית שתאגד סביבה את שלל העמים הטורקיים בעולם בעיקר בגזרה האסייתית. מעניין להסתכל על יחסי ישראל טורקיה בהקשר זה, האם יש התנגשות ציביליזציות או היבטים גיאופוליטיים לחלוטין?
