מבוא ליחב"ל: ליברליזם קלאסי
מתוך: מבוא ליחסים בינלאומיים – סיכומים
ליברליזם קלאסי
- החוכמה האנושית– מוליכה לקדמה- צריכה ויכולה לשפר את מצב הפרטים והחברות.
- לפי תפיסת הליברליזם הקלאסי התערבות ממשלתית פנימית מפריעה לרוב בכלכלה (היד הנעלמה) האזרחים עצמם של המדינה הם אלה שצריכים לנהל את ענייניהם. להעניק חופש רב ככל שניתן לאזרחים. ובפוליטיקה (זכויות אזרח). קידום חירויות של הפרטים לעומת ממשלות. הן מעוגנות בצורת משטר מיוחדת- דמוקרטיה.
- אנוכיות הפרט וטובת הכלל כרוכות אחת בשנייה. ההנחה הליברלית- מדובר בחוכמה, הרציונליזם הליברלי מאוד תועלתני. אנחנו מחשבים כל הזמן עלות ותועלת ומחליטים לבחור באפשרות הרווחית יותר מבחינה רציונאלית. מה שהליברליזם טוען- אותה רציונאליות, האנוכיות שטבועה בפרט יכולה להוביל לטובת הכלל. ההנחה היא שאם כולנו נהיה אנוכיים, נפעל לפי האינטרסים האישיים שלנו בעצם נקדם את כולנו כחברה. אנוכיות מוליכה לשיתוף פעולה, לא לעימותים.
- הדגש על רווחים מוחלטים– לעומת משחק סכום אפס- הרווח שבא לך בהכרח בא על חשבון אחר. ה"משחק המעורב" להיפך מסכום אפס- משחק שבו כולם יכולים להרוויח. הביטוי לכך הוא רווחים מוחלטים- אני מרוויח, אתם מרוויחים, כל אחד ואחד מאיתנו יכול להרוויח, וגם אם מישהו מרוויח פחות ממישהו אחר זה עדיין טוב כי כולם מרוויחים משהו. זהו סלע מחלוקת מרכזי , אולי המרכזי שיש בין הגרסאות הליברליות לריאליסטיות.
- שיתוף פעולה לא רק אפשרי אלא גם סביר. אנחנו לא במערבולת של מלחמה שלעולם לא ניחלץ ממנה. האם הליברליזם היא מגרסת מתערב או לא מתערב? הם מאמינים שצריך לתת למדינות דחיפה קטנה כדי שירצו את מה שממילא הם כבר רוצים- דוגמא דמוקרטיזציה. כולם כמהים לחירות, אבל הליברלים המתערבים טוענים שיש אנשים שצריך לדחוף אותם לכיוון, לתת להם את האפשרות, לדחוק את הדיקטאטור הצידה כדי שהעם יבין כמה הוא רצה תמיד דמוקרטיה. זה פרדוקס בעייתי שמלווה את הליברליזם מאז ועד היום.
- השחקנים– מדינות פרטים או כלל. הניאו ליברליזם מדגיש את מפלס המערכת, בדומה לניו ריאליזם. ההיבט של הניתוח המדעי האינטנסיבי שמחייב מדדים זו תכונה מאפיינת של הניאו ליברליזם. שם אנחנו מוצאים דגש שאין בליברליזם הקלאסי- על מפלס המערכת וניתוח כמותני. מתום מלחמת העולם הראשונה עד שנות ה50 מתמקד בד"כ במדינות, בפרטים ומיעט לעסוק בניתוח כמותני מובהק.
