קץ ההיסטוריה / פרנסיס פוקויאמה
פוקויאמה , אמריקאי ממוצא יפני שעבד הרבה שנים במכון רנד( RAND) בקליפורניה, מכון שמהווה את פסגת השאיפות של המודרניזם. את הדוקטורט שלו כתב אצל פילוסוף בשם אדוארד קוז'ה בצרפת ואת מאמרו "קץ ההיסטוריה" הוא נשא במרכז לחקר ההלכה למעשה של הדמוקרטיה- מוסד שמרני אמריקני ימני ששם דגש שנים רבות על הצדקת המדיניות האמריקאית בצורה בלתי מבוקרת.
רעיון "קץ ההיסטוריה" מחייב את פוקויאמה להגדיר מהי היסטוריה. היסטוריה לפי פוקויאמה היא כרונולוגיה, ניסיון להכניס אוסף של אירועים למסגרת מסוימת ורציפה. תפיסת העולם של הגל, שממנה יוצא פוקויאמה היא שלהיסטוריה יש כיוון – הקידמה. הגל מסביר את ההיסטוריה כ"מצעד החירויות הגדול"- ההיסטוריה שבה החירות האוניברסלית היא הרעיון המכונן בהתפתחות ההיסטורית. אם היינו פעם עבדים, אח"כ בעלי קרקעות ולאט לאט החירויות מתרחבות במהלך ההיסטוריה.
בניגוד למרקס שמבחינתו מה שמניע את העולם הוא המציאות והתודעה שנגזרת ממנה, הגל טען שהמניע את העולם היא התודעה בלבד, האידיאולוגיה
את רעיון "קץ ההיסטוריה" טובע הגל ב1812 בעקבות ניצחון גדול של נפוליאון בקרב יינה שבעקבות הכרעת נפוליאון נקבע שערכי האימפריה הצרפתית, כלומר המדינה הליברל דמוקרטית והחירות הפכו לדפוס שעל פיו יתיישר כל העולם. פוקוימאה טוען שאכן, כפי שחזה הגל, הדפוס של המדינה הליברלית מערבית הוא דפוס מנצח שבהדרגה העולם כולו יתיישר על פיו ולאט לאט ערכי המודרנה תופסים במדינות ויותר מדינות הופכות לדמוקרטיות, ליברליות וכו'…
פוקוימה טען כי במאה ה-20 היו קריאות תגר על הדפוס הזה, אותן הגל לא חזה:
- קומוניזם – גישה הכופרת בחירויות האוניברסליות המתבטאות ברעיון השוק החופשי. הגישה הקומוניסטית קרסה בסוף המאה ה-20'.
- פאשיזם-נאציזם – גישות שלא קיבלו את המושג חירות כמושג לגיטימי, או את רעיון השוויון האוניברסאלי בין בני האדם. לכן, לפי פוקוימה, גישות אלו מראש נדונו להיעלם, וההפסד במלה"ע השנייה רק זרז זאת.
- לאומיות – לכאורה, לאומיות מתונה אמורה להשתלב במודרנה (לאומיות = מגדירה את המדינה). אך האידיאולוגיה הלאומית-לאומנית (בדלנות, גזענות) עומדת בסתירה לעקרונות האוניברסאליים, ולכן תאבק רלוונטיות ותיחלש עם הזמן.
- פונדמנטליזם דתי – פוקוימה לא הצליח להתמודד עם הרעיונות האלו. הבעיה כפי שניתח אותה – היעדר מרכיבים אוניברסאליים, כלומר, פונדמנטליזם לא יכול להיות אטרקטיבי עבור מי שאינו משתייך לדת המסוימת.
קץ ההיסטוריה הוא שלב שבו קריאות התיגר הללו כבר לא קיימות, התבונה שמדינת הלאום המערבית היא הדגם שכל העולם ילך ויאמץ. ברגע שתובנות אלו יתקבעו, יגיע אליבא דפוקויאמה קץ ההיסטוריה.
ב1989 כשנושא פוקויאמה את הנאום שלו ומפרסם את המאמר אנו מצויים בעצם בקריסתה של האלטרנטיבה היחידה למודרנה- הקומוניזם. יתרה מזאת, שנה לפני כן מסתיימת מלחמת איראן עיראק שהייתה מקרה חריג ובודד של מערכת ארוכת שנים של שתי מדינות שאף אחת מהן לא ייצגה לא את הגוש הקומוניסטי מחד ולא את ארה"ב מאידך, ועל אף זאת הייתה זו מלחמה עקובה מדם, כבדה ומשמעותית. פוקויאמה טוען שאנו עדים לעולם שניתן כעת לחלקו בין העולם שסיים את ההיסטוריה לעולם שטרם סיים את ההיסטוריה, כלומר העולם יחולק למחנה שאליו ישתייכו ארה"ב והעולם המערבי ומדינות ברה"ב שהבינו שהמודל המערבי צדק, לבין העולם שעדיין לא הפנים רעיון זה- איראן, עיראק, אפגניסטן…
"קץ ההיסטוריה" מתקבל בביקורת אך בחורף 1991-1992 מסתבר שפוקויאמה צדק ופורצת מלחמת המפרץ הראשונה- ארה"ב יוצאת למלחמה נגד עיראק כדי לפנות את עיראק מכווית. המדהים במלחמה זו הוא שכל התחזיות של פוקויאמה מתגשמות- בצד האמריקאי עומדים כל מדינות המערב, ברה"מ וברית וורשה, מדינות אמריקה הלטינית ומזרח אסיה (יפן, קוריאה וסין) ומדינות מוסלמיות מסוימות שבהן השלטון תומך (מצרים, כווית, ירדן, תורכיה). בצד העיראקי עומדות עיראק, איראן (שהייתה אויבתה של עיראק שנים) ומדינות מוסלמיות נוספות כמו סוריה…העולם התפצל לשני מחנות – העולם ש"סיים" את ההיסטוריה והתייצב ברמה זו או אחרת לצד ארה"ב והעולם שטרם הגיע, והיה מאוחד נגד ארה"ב.
