אקספוזיציה: בפתיחת סיפורו של יעקב שטיינברג העיוורת עומדת להינשא. הפתיחה מעבירה תחושה של חוסר אמון, של פסיביות שנובעת מהניסוח "היגידו", "אמרו". התחושה הזו עולה גם מהתגובה של העיוורת עצמה (התרגשות, כעס, ידיים רועדות). התגובה של אם העיוורת מעידה גם היא על השקר (לחש שפתיים).
בסיפור יש מספר כל יודע שמדווח על רגשות האם והבת. כל הסיפור נכתב מנקודת המבט של העיוורת לפיכך אין בו תיאורים ויזואלים, אלא רק התייחסות אל חוש המישוש וחוש השמיעה. כך מפתח הסיפור של שטיינברג אווירה של המסתורין, ללא הכרות עם הדמויות שמאכלסות את עולמה של הדמות.
הרגשות בסיפור "העיוורת"
אווירת הסיפור "העיוורת" והחוויה של הדמויות בו מתאפיינת ברגשות של חוסר אמון, חשדנות, חששות ופחדים חוסר אונים ובדידות.
השאלות שעולות במהלך הסיפור:
שאלות שעולות במהלך הסיפור מייצרות את פערי המידע, המתח והעניין שבו. שאלות אלו כוללות למשל:
מיהו בעלה של העיוורת?
מה עיסוקו?
מה גילו?
כיצד הוא נראה?
היכן היא נמצאת?
לאן הולך בעלה?
האווירה בסיפור "העיוורת":
האווירה בסיפור היא אווירה של חרדה ומתח שנוצרת דרך הפער בין מה שקורה בסיפור ובין ההסברים שמוענקים להתרחשויות. הקורא מתמודד עם המתח הזה בניסיון להעניק הסברים ומשמעות למה שמתרח. כבר בפתיחת הסיפור: "לחנה העיוורת היגידו לפי חתונתה כי זה שעתיד להיות בעלה הוא איש אלמן ועסק הטבק הוא מסחרו" נוצר ספק וחוסר אמון במידע שנמסק לחנה. הרושםה זה נוצר אצל הקורא על ידי כך שהמספר מדגיש את זווית הראייה המוגבלת של העיוורת ואת האופי שבו דברים "נאמרים" לה.
סדר הדיווח של המידע במשפט מדגיש את העובדה שהדברים נאמרו לחנה ורק אחר כך נמסרים תוכן הדברים עצמם, סדר זה מעורר חשד במהימנות הדברים כבר בפתיחת הסיפור. הנדרים החוזרים על עצמם של האם "ככה אראה בנהמה" מבטאים את ניסיונה לשקר לביתה בקשר לילדיו של הבעל, המאמצים שלה להסיח את דעתה ועוד יוצרים תחושה של רמייה בסיפור. החשדות של הקורא מתחזקים דרך חשדותיה של חנה עצמה והערות של המספר כמו "שפתיה הצמוקות לחשו דבר מה – לחש שפתיים סתום של אם אומללה" .
החשדות של הקורא גוברים ככל שמתגברים החשדות של חנה העיוורת לאחר שהיא ממששת את זקן הבעל והביקור במקום מגוריו. תחושת המסתורין שנבנית אצל הקורא גוברת בתיאור הלילה הראשון של העיוורת בבית בעלה. השאלות שעולות בקורא מתעצמות גם מכיוון שהוא מקבל את המידע אודות ההתרחשות דרך תודעה של חנה שבעצמה ספקנית כלפי המתרחש. רק בסופו של הסיפור עולה בידה של חנה והקורא עימה לענות על כל השאלות שעלו במהלך הסיפור ולהסביר את המתרחש בו.
לידת הבת בסיפור משפיעה על חנה העיוורת בכך שש לה כעת עיסוק ואחריו ואחייני בעלה באים אליה, מעגל הבדידות של חנה נשבר ומכאן היא מצליחה למצוא שלווה בבית והמפתח של הסיפור מופר.
תגובתה של חנה למחלה של ביתה: היא מפסיקה לאכול, יושבת ללא הפסקה ליד העריסה של ביתה ומקשיבה לנשימתה של הילדה שגורלה כבר נחרץ, אך היא מסרבת להשלים עם זה.
הרגשות כלפי המחלה של הבת: כעס על בעלה וצעקות עליו, בכי. היא מצפה מבעלה שיהיה הראשון שיתמוך בה, שיספק לה מידע, אך הוא נותר אדיש וחנה מפתחת שנאה כלפיו.
לידת הבת שוברת את המתח בסיפור ויוצרת שלווה בכך שהיא עונה על השאלות שהסיפור העמיד.
השלווה והשמחה מגיעות כאשר העיוורת יוצרת קשר עם ילדיו של הבעל.
פואנטה בסיפור
הסיפור "העיוורת" של יעקב שטיינברג הוא סיפור פואנטה, הסוף של הסיפור מאיר באור חדש את פרטי הסיפור, מקנה להם משמעות חדשה וחושף את האמת באשר למציאות של הבעל והאישה. הפואנטה בסיפור היא לא פואנטה בלתי צפויה ההופכת לחלוטין את תפיסת המציאות שלנו בסיפור. תחת זאת הסיפור הוא חידתי כשגם הגיבורה וגם הקורא החווה את הדברים מנקודת המבט של העיוורת מרגישים שחייב להתגלות פתרון כלשהו שיבהיר את ההתרחשויות הסתומות. לאורך כל הסיפור נשזרים רמזים רבים המצביעים על כך שרק תוספת של מידע חסר יכולה לתת פשר בהיר למציאות המתוארת. רק כאשר מתגלה בסוף הסיפור כי הבעל הוא קברן ניתן להבין מחדש את כל ההתרחשות המתוארת ולעשות בה סדר.
מתוך: סיכומים לבגרות בספרות – הסיפור הקצר
כאן תוכלו למצוא גם סיכומים מורחבים אודות העיוורת מאת יעקב שטיינברג.
