קהלת
ראה מבוא לספר קהלת על מנת לקבל את הרקע לדיון בפרקי ספר קהלת
קהלת א' 1-11
פתיחת המגילה מרמזת על מחברה- שלמה. השם קהלת יכול להיות מוסבר מהשורש הקהל- איסוף קהל.
הפסוק השני הוא המוטו של הספר – הכל הבל הבלים (מילה זו נזכרת עשרות פעמים בספר) השקפה פסימית כי אין טעם בשום דבר.
"מה יתרון לאדם בכל עמלו, שיעמל תחת השמש?" –מכיוון שהכל הבל, איזה טעם יש בעמלו של האדם. עמל –עבודה מיגעת\רכוש\סבל\חטא.
הרי אין טעם בכלום, הכל סובב וחוזר אל אותה הנקודה, הדורות חולפים והארץ נשארת, השמש שואפת לחזור למקום ממנו יצאה, הרוח סובב מדרום לצפון וחוזר למקומו, כל הנחלים זורמים לים אך הים אינו מלא. הכל מונוטוני וחוזר על עצמו: "כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר לא תשבע עין לראות ולא תמלא אזן משמע".
כמו בטבע גם הקיום האנושי חוזר על עצמו וחסר תכלית: "מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש" –הכל אותו דבר וחוזר על עצמו ואין כל חדש. גם אם נדמה לאדם שיש דבר מה חדש, הרי זו אשליה "יש דבר שיאמר: ראה זה חדש הוא! כבר היה לעולמים אשר היה מלפננו" – הכל כבר היה.
"אין זיכרון לראשונים, וגם לאחרונים שיהיו אל יהיה להם זכרון עם שיהיו לאחרונה"– הכל יישכח, מי שהיה נשכח ומי שעתה יישכח במרוצת הימים.
קהלת ב' 4-16, 24-26
מה יתרון לאדם בכל עמלו?
הרהורים על תענוגות החיים והעושר (4-11):
קהלת מספר כי החליט להתנסות בחיי עושר ותענוגות בכדי לבדוק אם אלו יביאו לו אושר: הוא בנה בתים, נטע כרמים, גינות ופרדסים, עבדים ורכוש רב, פילגשים, "סגולת מלכים" –אוצרות מלכים, ובגדול רכוש רב יותר "מכל שהיה לפני בירושלם".
קהלת מציין כי לא מנע מעצמו כל תענוג, לא מנע מליבו כל שמחה ולשם זאת "אף חכמתי עמדה לי".
אך התוצאה של כך זה: "הכל הבל ורעות רוח, ואין יתרון תחת השמש" – הכל הבל ואף ברדיפה אחר עושר אין דבר.
מכאן משתמעת סתירה: קהלת טוען כי: "לבי שמח מכל עמלי, וזה היה חלקי מכל עמלי" –כלומר היה לו חלק מעמלו והוא הצליח להנות ממנו, כיצד אם כן הכל הבל ואין יתרון תחת השמש?
ככל הנראה הכוונה ב"חלק" היא להנאה חלקית, רגעית וחולפת בניגוד ל"יתרון" שהוא לטווח הארוך. מכאן משתמע שאת ההנאה הרגעית ניתן להשיג, אך דבר אינו נשאר לטווח הארוך.
החכמה לעומת הסכלות (12-16):
"ופניתי אני לראות חכמה והוללות וסכלות כי מה האדם שיבוא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו" בתור מלך התנסה קהלת בכל דבר אפשרי וכך הוא יכול לחקור את העולם, ואין איש שיכול לטעון כי לא נתנסה במשהו.
יחסו האמביוולנטי של קהלת כלפי חכמה:
קהלת סותר את עצמו בטענה מחד כי "יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך" אך לבסוף מסקנתו היא כי אין מותר לחוכמה מן הטפשות מכיוון ש:
1."מקרה אחד יקרה את כלם" – כולם מתים בסוף, החכם והכסיל יחד, ואיל אז "ולמה חכמתי אני, אז יותר?" והתשובה היא "גם זה הבל".
2. "כי אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם: בשכבר הימים הבאים הכל נשכח ואיך ימות החכם עם כסיל?". גם החכם וגם הכסיל יישכחו מן ההיסטוריה ולכן מתבטל יתרונה של החוכמה – "ושנאתי את החיים, כי רע עלי המעשה שנעשה תחת השמש".
ההנאה החומרית – כאן ועכשיו (24-26):
ההמלצה לאדם היא לאכול ולשתות ולהנות עכשיו, אך גם זה "ראיתי אני כי מיד האלהים היא" –אלוהים יקבע למי הוא מאפשר להנות מהחיים.
"כי מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני?" –מי חוץ ממני ראוי שיהנה מפרי עמלי?
"כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה ולחוטא נתן ענין לאסף ולכנוס" – אלוהים נותן לחכם חוכמה דעת ושמחה ואילו לחוטא נותן רק לצבור נכסים ללא יכולת להנות מכך (או שלבסוף עובר לצדיקים)- פרשנות מסורתית. הפרשנות הביקרותית טוענת כי אין זה כך מכיוון שמשתמעת מכך תורת גמול ואין זה אופייני לקהלת, כמו כן, אם זו דעתו של קהלת שצדיקים מקבלים שכר וחוטאים נענשים, מדוע הכל הבל ורעות רוח? המסקנה היא שאין תורת גמול, אין צדק, ואלוהים נותן "לאדם שטוב לפניו" באופן שרירותי וללא קריטריונים, ומכאן הכל הבל ורעות רוח.
ראה גם:
