סיכום קהלת פרק י"ב 1-7
סיכום זה מהווה חלק ממאגר הסיכומים בתנ"ך על פי תוכנית הלימודים החדשה המעודכנת, סיכום נושאי ספרות החכמה בתנ"ך, סיכום ספר קהלת
קהלת פרק י"ב, פסוקים 7-1 : הזקנה והמוות
לאחר תיאור שלבי חייו של האדם בקהלת פרק י"א, ממשיך קהלת בפרק י"ב קהלת להתייחס אל ימי הזקנה והמוות. לאחר משפט פתיחה המעמת את ימי החברות עם ימי הזקנה, בא תיאור ניוונו של האדם המזדקן במספר משלים ללא נמשל בצידם, כשבין המשלים משובצים תיאורים ממשיים של קשיי הזקן. למשלים אין נמשלים בצידם משום כך חלוקים מאד הפרשנים בפירושיהם.בניגוד לימי הנעורים שקהלת מזכירם אך בקיצור נמרץ ובמילים כלליות, לימי הזקנה הוא מייחד תיאור ארוך ומפורט
שלב ג' הזקנה: קהלת י"ב פס' 1 ב' -5 א'
קהלת י"ב פס' 1 – "וזכור את בוראיך בימי בחורתיך".
לביטוי זה יש מספר פירושים:
(1) הפירוש המסורתי: "בוראיך" = אלוהיך, ואם כן ידיעת בוראך צריכה להגביל את התנהגותך, כי אתה תצטרך לתת את הדין על מעשיך בפניו. (פירוש זה אינו מתיישב עם דעותיו של קהלת, כפי שהוצגו לאורך כל המגילה).
או: קהלת ממליץ לזכור שהנעורים הם מתנת אלוהים לאדם.
(2) הפירוש הביקורתי: "בוראיך" = בריאותך. זכור את בריאותך בימי צעירותך, תיהנה מבריאותך כל עוד אתה צעיר ודע לנצל את חייך "עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ" – לפני שיגיעו ימים קשים של זקנה שלא יהיה לך בהם עניין והנאה. כי בשנות הסבל של הזקנה תסבול מבריאות לקויה.
(3) בורך – בור שלך, קברך.
(4) בארך-אשתך. אישה משולה לבאר מים. (דעת מיעוט).
הביטוי "עד אשר" חוזר בפרק י"ב שלוש פעמים בפס' 1, 2, ו-6.
בביטוי זה קהלת מטיף למיצוי ההנאות והשמחה בתקופת הנעורים, כל זמן שלא באו ימי הזקנה המתאפיינים בקהות חושים ובקדרות.חזרה משולשת זו באה להדגיש את אימת הזקנה והמוות לעומת השמחה בימי הנעורים.
לסיכום : אדם צעיר צריך לזכור בעת שמחתו והנאותיו ( "וזכור את בוראיך" (י"ב 1)
קהלת י"ב פס' 5-2 : משל לתהליך הזקנה
לפנינו תיאור עם דימויים רבים הממחישים את מצבו הקודר של הזקן:
קהלת מתאר את מות האדם במונחים של סערה מתקרבת.
הזקנה מתוארת כתקופת עננות מתמדת: בטבע, לאחר שהעננים מורידים גשם, הם מתפזרים, והשמש שבה להאיר. בימי הזקנה, העננים מאפילים באופן תמיד את חיי הזקנים, אין להם "אור שמש", חייהם אינם נעימים עוד. הם סובלים כל הזמן מקשיים, ממחלות ומפחדים, המתוארים בפסוקים הבאים. העננות היא משל למצבו הקודר, התשוש והמעורפל של הזקן.
יש המפרשים שמפאת תשישותו ומחלותיו של האדם הזקן, ובגלל כהות החושים, כל ימיו עוברים עליו בערפול, כמו הערפל בטבע, בעת שעננים כבדים מכסים את השמים ואין שמש המאירה ומסייעת לנו לראות. הזקן חושש כי לא יוכל לראות בעיניו, ולכן אין עוד תקווה לחייו.
אחרים מפרשים את חשכת המאורות כאת קדרות מאור פניו או עיניו של הזקן בעת הזקנה.
יש המפרשים כי הכוונה למצבו הנפשי המעורער של הזקן, הנמשל לסופה, שלאחריה יש רק חשכה.יש המפרשים: "השמש והאור והירח והכוכבים" – מאור הפנים, הלחיים והעיניים.
"ושבו העברים אחר הגשם" – משל להתערפלות העיניים אחרי בכי, דמעות.
משל זה משלים את י"א 7 המדבר על האור המתוק ועל כך שטוב לעיניים לראות את השמש.
המגמה העיקרית בקטע: אין עוד הנאה בחיי הזקן, ולכן יש לנצל את הנאות החיים כשאתה צעיר, משום שפיזית לא תוכל לעשות זאת שתהיה זקן.
קהלת י"ב פס' 2 – "עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים ושבו העבים אחר הגשם" – בתקופת הנעורים החיים מוארים באור השמש, הירח והכוכבים, לעומת זאת, חיי הזקן קודרים וחשוכים כימי חורף מעוננים. אורם של השמש, הירח והכוכבים חשך עבורו, וגם אחרי הגשם, כשמתפזרים העננים – השמים לא מתבהרים עבורו והקדרות ממשיכה ללוות את חייו.
ניתן לראות פסוק זה גם מטאפורות הממחישות באופן הדרגתי את המעבר מנעורים לזקנה: תהליך הדרגתי מאור גדול לחושך, מהחיים בעיצומם וזוהרם ועד הזקנה.
בתחילה – השמש, שהיא מטאפורה לחיים ולחיוניות הנעורים, אחריה האור, אחריו הירח והכוכבים שאורם חלש ודועך לאט-לאט, ולבסוף – חושך גדול. בנוסף: העבים מעכירים את השמים אחר הגשם – זוהי מטאפורה לימי הזקנה הקודרים, כמו תקופת החורף.
פס' 5-3 : תיאור הזקנה: גוף הזקן דומה לבית רעוע שלאט לאט, הולך וקורס:
בפסוקים אלו מציג קהלת בפירוט רב תיאורים עזים ומזעזעים של הזקנה הגורמת קשיים פיזיים לאדם. מטרתו ליצור רושם קיצוני, כדי להעביר את המסר שכל עוד אתה צעיר תיהנה מגופך ומחייך, מכיוון שמצב זה עתיד להשתנות לבלי הכר.
התיאור בפס' 4-3 הוא תיאור מטפורי שאפשר לפרשו בשתי דרכים:
(1) לפנינו תיאור בית אחוזה מוזנח ומתפורר. אחוזה המתנוונת לאחר מות אדונה. העבודה נפסקת, העובדים באחוזה: השומרים, החיילים, הפסיקו את עבודתם. ישנה התרגשות מצד שומרי האחוזה עד כדי רעידות ידיים (=יזעו שמרי הבית), ארובות התנורים מפסיקים לעבוד. הנשים הטוחנות את החיטה (=הטחנות) מפסיקות את עבודת הטחינה. המקוננות (בנות השיר) מתכופפות בעת הקינה, ואפילו היסודות השונים בעיר ובטבע משתתפים באבל הכללי.
כמו התפוררות האחוזה,כך מתפורר גופו של הזקן. אין התאמה מליאה בין כל עובדי האחוזה ובין איברי גופו של הזקן, והמטאפורה באה להשוות באופן כללי את הגוף המתנוון בעת הזקנה להתפוררות האחוזה.ויש הסבורים כי מדובר כאן בשני משלים נפרדים: אחד המדבר על הבית ששומריו חדלים לשמור עליו (3' א') והשני המדבר על טחנת הקמח הממעטת לעבוד ובעקבות זאת נסגרות החנויות המוכרות קמח. (3' ב' 4' א' ).
(2) לפנינו תיאור גופו של הזקן, ולאברי גופו ניתנים שמות מטפוריים. ובתיאור זה מוצג תהליך התנוונות הגוף באמצעות מטאפורות שונות, למשל:
"שיזעו (=ירעדו) שומרי הבית" – שמרי הבית הם מטאפורות לידיים הרועדות של הזקן הידיים מכונות שומרי הבית כיוון שהן מגינות על הגוף, בימי הזקנה הידיים מתחילות לרעוד, הן מפסיקות להיות יציבות כידיו של עלם צעיר, ולכן אינן יכולות למלא את חובתן ולהגן על הבית.
"והתעוותו אנשי החיל" – אנשי החיל הם מטאפורה לרגלי הזקן המתעקמות, המתעוותות מחמת הזקנה. הרגליים מכונות אנשי חיל כי הן נושאות עליהן את הגוף, בימי הזקנה הרגליים מתעוותות ונחלשות. הזקן שרגליו רועדות, חושש מן ההליכה (על פי פס' 5 בדרכים גבוהות, ובכלל מכל הליכה, גם אם היא בדרך ישרה בשבילו היא דרך אימה מפחידה, דרך חתחתים).
"ובטלו הטחנות כי מעטו" – הטחנות הן מטאפורה לשיניים שנושרות ומפסיקות לטחון ללעוס.
לעת הזקנה השיניים נושרות, ולכן השיניים בטלו מעבודתן, כי מספרן התמעט, כלומר, קשה לזקן ללעוס את מזונו בשל מיעוט השיניים.
"וחשכו הרואות בארובות" – הרואות בארובות הן העיניים (המביטות מבעד לעפעפיים), העיניים כביכול נתונות בתוך חלונות, ארובות, אשר משם הן מציצות. העיניים שנהגו להציץ ולהתבונן חדלו מפעולה זו בשל הראייה הלקויה והחלשה של הזקן. עיני הזקן נחלשות ומתחילות להתערפל. בימי הזקנה ראייתו של הזקן נחלשת.
"וסגרו דלתיים בשוק" – הדלתיים בשוק הן מטאפורה לשפתיים שנסגרות – כיוון שאין שיניים, השפתיים מתכווצות ונסגרות חזק.פירוש אחר: הכוונה בדלתיים לאוזניים. השמיעה של הזקן חלשה, עד כי אינו מבחין עוד בקולות רעש הטחנה. אבני הרחיים המשמיעות קולות חרישיים שהצעירים שומעים, אך הזקן אינו שומע.
"בשפל קול הטחנה" – הטחנה היא מטאפורה לפה (שבו השיניים הטוחנות), כאשר השיניים נושרות, השפתיים נסגרות ונקמצות ואז קולו של הזקן נחלש.קולו של הזקן היוצא מפיו דועך, אין לזקן כוח לדבר ולכן הוא מדבר בלחש, קולו נמוך.
התיאורים הנ"ל ממחישים את קהות החושים אצל הזקן ואת ניתוקו מהחיים ומהסובב אותו.
מכאן מתאר קהלת מצבים שונים המאפיינים את חיי הזקן:
"ויקום לקול הצפור" –
נדודי שינה: שנתו של הזקן נודדת, עד כי גם ציוצי הציפור יעירו אותו.
וזה אירוני כי קולות חרישיים הזקן לא שומע, אבל הוא מתעורר מכל רשרוש, אפילו מרחש קולה של הציפור, כי שנתו של הזקן קלה,או: בימי הזקנה שעות השינה מתקצרות. הזקנים משכימים קום עם הציפורים.
"וישחו (=יונמכו) כל בנות השיר" –
השמיעה נחלשת -"בנות השיר" הן האוזניים, השומעות קולות שיר. בימי הזקנה שמיעתו של הזקן דועכת, כך שאזניו לא שומעות. (וישחו=הונמכו)
ויש המפרשים ש"בנות השיר" הן המזמרות, ומכאן שבימי הזקנה בגלל השמיעה הדועכת הזקן לא שומע אפילו את הקולות החזקים של המזמרות. הקול צרוד – ויש המפרשים שהכוונה לקול צרוד: לקולו של האיש הזקן, שנחלש ורועד, ועל כן הוא אינו מסוגל עוד לשיר. (בנות שיר-הכוונה לאיברי הגרון המפיקים קולות שירה).יש מפרשים שיש כאן התייחסות למותו של הזקן, של אדם מכובד, והכוונה היא שכשהנשים המקוננות המקצועיות שרות הן מתכופפות.
"גם מגבוה יראו וחתחתים בדרך", התנוונות האיברים.הזקנים פוחדים ללכת לבדם, משום שאינם יכולים להתגבר על מכשולים: מקום גבוה, דרך לא סלולה וזרועת מכשולים (=חתחתים), וזאת בשל התעוותות והתעקמות הרגלים, או: הזקן פוחד מכל צעד, הליכתו קשה וכושלת, הוא פוחד מגבהים, ואף דרך ישרה הופכת עבורו לדרך חתחתים רצופה מכשולים ואימה. (חתחתים = מהשורש ח.ת.ת. במשמעות פחד, אימה).
"וינאץ השקד ויסתכל החגב ותפר האביונה"
"ינאץ" –
1. ינץ – יפרח. (הפרח הלבן רומז לשיער הלבן של האיש).
2. ינץ – ינוע. ענף השקד משמש כמקל הליכה של האיש הזקן.
3. ענף עץ השקד מסמל את גבו הכפוף של הזקן.
"ויסתבל החגב" –
"יסתבל" – פירושו יכבד, ייעשה כבד.
1. "החגב" הוא כינוי לגבו של האיש הזקן, שנעשה כפוף וקמור כחגב.
2. "החגב" הוא כינוי לאגן הירכיים שנעשה כבד לעת זקנה.
3. לפנינו מטאפורה פיוטית הממחישה את מות האדם בסוף ימיו. תהליך הדומה לגוויעתו המהירה של החגב. בידוע הוא שהחגב מטיל בבת אחת כמות ביצים גדולה מאד, היינו, הוא נעשה כבד בביצים ("מסתבל"), ומיד לאחר מכן הוא גווע.
"ותפר אביונה" –
1. "אביונה" הוא פרי צמח הצלף. כשם שפרי זה מתפרק בעת הבשלתו, כך גוף הזקן מתפרק.
2. "אביונה" היא התאווה המינית, הנעלמת בימי הזקנה. (משורש א.ב.ה).
ניתן לפרש משפט זה בשני אופנים:
(1) כתיאור ניגודי למצבו של הזקן:
ניתן לראות כאן תמונה של התעוררות הטבע: "וינאץ" = ניצה (ינץ) = פריחה. השקד פורח – סמל לאביב ולהתחדשות, והחגבים מתרבים (=ויסתכל החגב). גם פרי הצלף מבשיל ומתרענן. בניגוד ללבלוב זה אצל הזקן הדעיכה בעיצומה: "ותפר האביונה" (תפר = תבוטל, האביונה = תיאבון ותאוות היצרים). התיאבון, תאוות היצרים והמין בטלים אצל הזקן. חולשת אברי המין בזקנה.
"אביונה" היא גם פרי הצלף , הקדמונים האמינו שהוא מגביר את הכושר המיני ,אך אפילו האביונה לא תעורר את יצריו המיניים שחדלו.התמונה המצטיירת היא שהטבע אדיש לגורל האדם. בטבע יש פריחה, התרבות, התחדשות ,בעוד הזקן הולך ומתפורר. אין לאדם התחדשות.
(2) כתיאור פיוטי של הזקן:
"וינאץ השקד" – כפי שניצני השקד הם לבנים בפריחתם, כך גם שערותיו של הזקן מלבינות. (בניגוד לתקופת השחרות), או: שמשל השקד מתאר את הליכתו של הזקן, שמקל השקד משמש לו כמשענת, או: שהוא מתאר את עמוד השדרה העקום של הזקן, הדומה לשקד.
"ויסתכל החגב" – כמו חגב, גם גבו של הזקן מתקמר כאילו נושא על גבו משא כבד. הגב מתכופף כמו צורת החגב. גבו של הזקן, הנראה כחטוטרת דומה לצורת חגב.
ותפר האביונה" – יש המפרשים: אביונה הוא פרי צמח הצלף שמתפרק ומסיים את חייו עם הבשלתו בסוף הקיץ. הנמשל: כמו פרי הצלף, הזקן מתפרק ומסיים את חייו.
שלב ד': המוות (קהלת י"ב פסוקים 7-5)
אלה תיאור המוות : התנוונות גוף האדם מביאה למותו. אז מתקיים הנוהג להודיע על מות האדם ברבים באמצעות הסופדים והמקוננים המסתובבים ברחובות השוק, היכן שיש ריכוז גדול אנשים.
"בית עולמו" : הוא כינוי לקבר, שבו יהיה האדם מונח לעולמים.
"כי הולך האדם אל בית עולמו.." : הזקן עוזב את ביתו הזמני שהתמוטט (=גופו) ומגיע אל "בית עולמו" = אל הקבר, שם ביתו הנצחי.
"…וסבבו בשוק הסופדים" – כאשר נושאים אותו אל הקבר, אז עוברים ברחובות (=שוק) המקוננים המקצועיים, אנשים שתפקידם לעורר את הקהל להתאבל על המת. הסופדים מקוננים עליו ומדברים בשבחו. אותם מקוננים מקצועיים אשר ישירו לזכרו של האדם לאחר מותו כבר מוכנים מחוץ לביתו של הזקן הגווע ומת, הם כבר מחכים להתחיל במלאכת ההספדים.
יש הסבורים שרצוי לקרוא את המשפט בהיפוך הסדר: "וסבבו בשוק הסופדים כי הולך האדם אל בית עולמו". לפי הסדר הזה, מובן מדוע הסופדים, אומרי המספד, סובבים ברחובות.
קהלת י"ב פס' 6- קהלת מתאר את המוות בשני משלים (בשתי תמונות)
א. משל מנורת הזהב – "עד אשר לא ירתק (ינותק) חבל הכסף ותרוץ (תישבר) גלת הזהב" –
לפנינו תמונה של מנורת זהב, מנורה שצורתה כקערה (גולה) מזהב, המשתלשלת מן התקרה בחבל כסף. (תלויה מן התקרה באמצעות חבל כסף). גולת הזהב מכילה את השמן למנורה. השמן במנורה דולק והמנורה מפיצה אור. כל עוד תלויה המנורה הנרות דולקים, אולם ברגע שניתק החבל, שרשרת הכסף, נשברת הקערית, מנורת הזהב נופלת ונשברת, מתנפצת (תרץ-להישבר, להתנפץ) והאור כבה.(השורש רתק משמעו כאן: לקשור, לעצור, להפסיק פעולה. ויש המציעים לקרוא: ינתק במקום ירתק). לפי המתרגמים: ינתק= יהרס.
הנמשל: חיי האדם, שבאים אל קצם פתאם. האור במנורת הזהב – מטאפורה לרוח החיים. האדם בחייו מפיץ מאורו ומחוכמתו על סביבתו, נפילת המנורה ושבירתה – מטאפורה למוות, האדם במותו ככלי ריק, כמנורה שבורה שחדלה להאיר. רגע ההתנפצות הוא דימוי למהירות רגע המוות שבא על האדם. החיים דולקים עד אשר ניתק פתיל החיים ובא המוות.
ב. משל הבאר וכד החרס: "ותשבר כד על המבוע (=באר) ונרץ (=נתץ, נשבר) הגלגל אל הבור" התמונה היא של כד אשר עומד על פי הבאר. בעזרת הכד שואבים מים מן הבאר (מבוא, מים נובעים). הכד מורד על ידי חבל שכרוך סביב גלגל אל הבאר כדי לשאוב מים. הכד יורד אל הבאר ועולה למעלה באמצעות הגלגל. לעיתים ניתק הגלגל והכד נופל ונשבר. כאשר הגלגל משתחרר, נשבר, הכד מתרסק ("נרץ"). התרסקות הכד היא רגע המוות של האדם.
"ותרץ".."ונרץ" – שני הפעלים נגזרים מן השורש רצץ, שעניינו: נתץ, שבר לרסיסים.
המשל מתאר כלים שבורים: השרשרת מפורקת, הקערית נשברת, הכד מנופץ וכך גם הגלגל. אלו הם החיים לקראת סופם: התפרקות, דעיכה וקמילת איברי הגוף.
קהלת י"ב פס' 7 : הנמשל : כך החיים והמוות המדומים לשאיבת מים יום-יומית עד שיום אחד הם נקטעים כמו הכד השבור ואז בא המוות שאין חזרה ממנו. סוף האדם: "וישב העפר על הארץ כשהיה" – ראשיתו של האדם בעפר, האדם בא מהעפר (בראשית ב' 7) וסופו לשוב אל העפר, ושב אל העפר (כפי שנאמר בבראשית ג' 19: "עפר אתה ואל עפר תשוב").
במטאפורה זו חיי האדם מדומים למים וגופו לכד חרס. ברגע שהאדם מת המתנפץ הכד ואין בו יותר מים – אין בו יותר חיים. גופו של האדם עשוי מעפר, כחרס.
לא משנה אם האדם עשיר (= מנורת זהב) ואם הוא עני (= כד חרס.), פשוט או מכובד, חכם או טיפש, סופו זהה. במות האדם, תשוב רוח החיים אל אלוהים, שהרי הוא נתן לו אותה.
"והרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה" – הגוף והנפש, שני היסודות שבאדם, נפרדים זה מזה:
הגוף שב אל העפר – כפי שתואר במשל כד החרס.
והרוח = הנשמה – שבה לאלוהים שנפח בו נשמת חיים (בראשית ב' 7), אורו ורוחו של אדם כבים – כפי שתואר במשל מנורת הזהב.
יש הטוענים שיש כאן רמז לחיים שלאחר המוות: הגוף אמנם חוזר אל העפר, אך הנפש עולה אל האלוהים. אך קשה לומר שקהלת אמנם מאמין בהישארות הנפש לאחר המוות, והראיות לכך:
– בקהלת פרק ג' 21 קהלת מטיל ספק בכך ואומר: "מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה?…" (זוהי אינה שאלה אלא כפירה ברעיון: הרי איש אינו יודע מה קורה לאחר המוות).
קהלת חותם את דבריו במשפט: "הבל הבלים…. הכל הבל" – אילו האמין קהלת בנצחיות הנשמה השקפתו הייתה אופטימית יותר, והוא לא היה חותם את מחקרו והרהוריו במשפט פסימי זה.
נראה שהכוונה היא לרוח במשמעות כוח החיים, לא במובן של "נשמה". הדבר תואם את התפיסה המקובלת במקרא, ולפיה במותו של אדם (או בעל חיים אחר), גופו חדל להתקיים מבחינה פיזית ומתמזג עם העפר, ואלו רוח החיים שבו שבה אל האלוהים שנתן לו אותה בהתחלה.
הפרדות הרוח מן הגוף היא המוות, כי אין מי שיוכל להוכיח שיש חיים אחרי המוות.
השלבים במעגלי החיים שהזכיר קהלת הם :
1. ילדות: "שמח בחור בילדותיך" (י"א 9).
2. בחרות (שחרות): "ויטיבך לבך בימי בחורותיך" (י"א 9-10, י"ב 1).
3. זקנה: "ביום שיזעו שומרו הבית…." (י"ב 3-5).
4. מוות: "כי הולך האדם אל בית עולמו…" (י"ב 5).
בפסוק 8 קהלת מסיים את דבריו כפי שהתחיל: "הבל הבלים"!!! המעגל נסגר. שלבים אלו במעגלי החיים שהוצגו במהלך הקטע מביאים את קהלת למסקנה שהחיים חסרי משמעות. אין משמעות וערך לחיי האדם כי לבסוף הוא מזדקן ומת.
בסיום זה הכניס קהלת את כל המשמעויות השונות של המילה "הבל" שבאו לידי ביטוי בספר: דבר חולף וכלה, חסר תועלת, נטול טעם, לא מובן על ידי השכל. ובעזרתן סיכם את חיי האדם – החיים חולפים מהר, חיים שהם חסרי תועלת, שיש בהם כזב ושווא, חיים שאין להבין לא את תחילתם ולא את סופם.פסוק זה משמש כחתימה הן למאמר על הנעורים והזקנה והן לספר כולו. דברי קהלת מסתיימים באותן מלות המפתח שבהן החלו.כעת גם ברור היטב מדוע מצווה האדם לשמוח כל עוד הדבר אפשרי בשבילו (ילדות ושחרות), שכן יבואו עליו עוד ימים של חושך, זקנה ומוות שבהם הגוף ילך ויתנוון, יתפורר כמו בית נטוש. לסיכום : למרות שמילים רבות בשיר אינם ברורות, ועל פרשנות המשלים יש ויכוחים. התיאור הפיוטי בכללותו הוא חריף ועז רושם. השיר מצליח להעביר לקורא את תחושת הלאות והקדרות המאפיינים לדעת קהלת את החיים לקראת סופם. חיי האדם שנמשלו בנעוריו לאחוזה פורחת ומשגשגת , שוקקת חיים ופעילות, דומים בזקנתו לבאר שבורה, שבקרקעיתה מוטלים שברים מנופצים של כד יקר: כזה הוא מהלך חיי אדם.
