ההגות הציונית לדורותיה: הרצל והמדינה היהודית שבדרך
פרקים בהגות הציונית לדורותיה – סיכומים
המדינה הדמוקרטית שבדרך
תוך שנתיים שלוש למין כינוס הקונגרס הציוני הראשון, יצרו מוסדות שהם ברבות הימים יקראו- המדינה שבדרך. תנועה ציונית שמבוססת על בחירות, על רב מפלגתיות, מוסדות של תנועה ציונית, מאוחר יותר הסוכנות היהודית. ועם קום המדינה לא היו צריכים להמציא את המוסדות. רואים כיצד המחלקות הכספיות של הסוכנות הפכו להיות משרד האוצר. ההגנה לצבא, ראשי הסוכנות לשרים ולראשי הממשלה. כנסת ישראל היא לא פרלמנטריזם בריטי, לא מדברים איש אל רעהו לפי הנוהל המכובד, אבל המודל הפורמאלי הוא המוסדות של התנועה הלאומית. אף תנועה לאומית אחרת- פולנית, סרבית, צ'כית ועוד, לא הקימו מוסדות כאלה. כל תנועה לאומית אחרת התחילה מתשתית ריאלית קיימת. הפולנים ישבו פחות או יותר באזור מסוים, די שפה אחידה, מוסדות מקוריים וכך גם הצ'כים והסרבים. החולשה היהודית יוצרת את הצורך למסד את הפעילות ובאופן דמוקרטי. ניתן היה אחרת- לא בהכרח בצורך בהתמודדות דמוקרטית, ומהקונגרס השלישי ואילך, אנו רואים ויכוחים והשמצות וניסיונות לסלק זה או אחר, וטיעונים כלפי הרצל שהוא מתנהג באופן אוטוריטארי. אפשר היה לקיים אחרת- בלי בחירות, בלי דין וחשבון, בלי פרוטוקולים שיצאו לציבור הרחב. לכן התנועה הציונית למרות שבהתחלה הייתה חלשה יצרה בסיס חזק. המסגרת המוסדית הזאת יצרה את המסגרת המוסדית של מדינת ישראל לטוב ולרע. ולכן כשהרצל אמר בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים, הוא אמר משפט הרבה יותר עמוק מהרטוריקה שיש במשפט. יכול היה להיות אחרת.
הבנת הנחיצות של מדיניות בינלאומית
בניגוד לאנשים שקדמו להרצל שרצו יישוב יהודי ומדינה- פינסקר או משה הס. לאף אחד לא היה ניסיון מדיני. להרצל לא היה ניסיון מדיני אבל הוא היה במשך שנים כתב של העיתון החשוב ביותר בפריס. הוא דיווח על הפוליטיקה הפריסאית( כתביו פורסמו בעברית- ארמון בורבון) אחר כך הוא התמנה להיות עורך פוליטי. הוא אדם עם ניסיון פוליטי גדול שלא היה קיים לאף אחד שקדם לו. רוב האנשים שקדמו לו, דיברו עם החברים שלהם בבתי הקפה, עם חברים שלהם שחושבים כמותם. הרצל מתוך ההבנה הפוליטית שלו, הבין דבר אחד. עם קטן וחלש כמו היהודים יכול להשיג תוצאות מדיניות, לא אם ישכנע את עצמו או כמה עיתונאים ואוהדי ישראל, והוא לא זלזל בכך, הוא יצליח להשיג את מטרותיו המדיניות אם יימצא לעצמו תימוכין בינלאומיים. את זה הוא מסיק מתוך ניסיונו הפוליטי, התבוננות בתנועות לאומיות במאה ה-19. המדינות שלנגד עיניו- יוון, סרביה, רומניה. ביוון פורץ מרד נגד התורכים ותוך כמה שנים יוון זוכה לעצמאות, לקח להם כמעט מאה שנים להגיע לגבולות הנוכחיים. יוון זכתה לעצמאות משום שברגע שפרץ המרד נגד התורכים, שתי מעצמות- אנגליה ורוסיה, ראו בכך חיזוק מעמדם שלהם והחלשת העותומאנים. הריאל פוליטיק הפכה זאת לאינטרס של מעצמות. מי שמצא לו תימוכין במעצמות, זכה. בסוגריים- עמים שלא מצאו תימוכין בינלאומיים זכו להמון סימפטיה אבל לא למדינה- ארמניים, כורדים.
