ההגות הציונית לדורותיה: צבי גרץ – מעבר למוסר ומצוות אל מול טריטוריה וגשמיות
פרקים בהגות הציונית לדורותיה – סיכומים
על פי צבי גרץ, כאשר נעלמת הטריטוריה וחרב הבית, הדגש ביהדות הוא על עניינים מוסריים ומצוות. גם בית המקדש נתפס כמשהו גשמי, כי יש בו קורבנות. וזו תופעה שמעידה על המתח בין הצד הגשמי לרוחני. בית שני- יש מימד טריטוריאלי אבל לא בדיוק עצמאות, ולכן הצד של עזרה ומוסר ותורה חזק יותר.
דבר שני שגרץ מוצא ביסוד הנבואה- בנבואה יש התכוונות אל העתיד, זה לא רק טיעון מוסרי כלפי המלך עם ההעזרה הנחוצה. אלא יש התכוונות אל העתיד, של הגאולה, ההמשכיות, וזה קשור גם לארץ ישראל. קשור לגאולה, לעולם שכולו טוב, ולארץ ישראל. ולכן מימד העתיד ביהדות איננו מנותק מן המימד הטריטוריאלי, למרות שהוא לא מרכזי אצל גרץ. גרץ מנהל ויכוח שאולי אנו לא מודעים לו מספיק, עם ההיסטוריוגרפיה האירופאית. לרוב אי אפשר להתעלם מההיסטוריה היהודית, בשל הברית החדשה והישנה. אבל, היהדות גם כאשר איבדה את הבסיס הטריטוריאלי עברה שינויים שנוצרו בגלות. היהדות של המאה התשע עשרה נוצרה לאחר חורבן הבית. זו לא חוכמה גדולה להקים מדינה או ממלכה, לבנות בית מקדש. איך משמרים את ההוויה של יחידה לאומית כשאין עוצמה ומדינה ובית מקדש, זה הדבר החשוב. הלא יהודים, בשבילם היסטורית היהודים נפסקת עם חרבן הבית. בשעה שיהדות המאה ה- 19 נוצרה לאחר חורבן הבית- רבנות, משנה ותלמוד, בית כנסת. כל זה הוא מולדת מטלטלת של העם היהודי. מולדת לא גשמית אך קיימת. בכל מקום שיהודים מגיעים אליו הם בונים זאת. בשעה שהיהדות המקראית קיימת אבל היהודי בין זמננו לא חי כיצד שחיו אברהם אבינו או דוד, הוא חי משהו רוחני יותר. אין כאן ציונות, הוא לא מדבר על ארץ ישראל. יש כאן ניסיון של גרץ לתת תוכן רוחני לזהות היהודית. בדבריו של גרץ יש ויכוח עם הלא יהודים, אך גם עם יהודים בני דורו. לפי גרץ היהדות משתנה ותשתנה בעתיד. זו תופעה היסטורית שמשמרת עצמה תוך כדי השתנות.
