אמנות בארה"ב לאחר מלחמת העולם השנייה.
ברברה קורגר: "אני קונה משמע אני קיים"- תחילת הקפיטליזם החזירי…
הזרם האמנותי שמייצג את ארה"ב בשנות השישים והשבעים נקראים אמנות הפופ-ארט שצומח בניו יורק. האומנים משקפים את המרקם העירוני, את השפע הכלכלי, את תרבות הצריכה, השיווק וכל אלו המאפיינים החדשים של החברה אחרי מלחמת העולם השנייה
טכנולוגיות מודרניות, פרסום (מד-מן), תקשורת המונים, עיתונות רדיו קולנוע טלוויזיה שבאמצעותם מגיעות הפרסומות לכל מקום. זו תרבות צריכה המתבססת על המתועש ועל הייצור ההמוני. היא מחליפה את המסורתי, את הפרטני בהמונים. חלונות ראווה, שלטים- אמצעים המנסים למשוך את הציבור לצריכה וצרכנות מוגברת.
ג'ני הולצר: אומנית שתוקפת את התרבות הזאת באמצעות האומנות שלה. באמצעות טקסטים שהיא מקרינה על גבי מבנים מרכזיים בעיר, צבעוניים בחלקם, מהבהבים בחלקם. הם מנסים להידמות לאותם השלטים המוארים של הפרסומות אבל מהכיוון של הביקורת. זו חברה שקונה הכל גם אם היא לא צריכה וגם אם היא זורקת אח"כ. היא שואלת איך מתגוננים בפני זה? הרי הפרסום הוא זה שגרם לכך. זוהי זעקה אמיתית- היא מציבה את ההקרנה על בטיימס סקוור.
היצירה שנחשבת למבשרת אומנות הפופ נעשתה על ידי ריצ'רד המילטון- מה עושה את הבתים של היום כה שונים וכה מושכים? הוא לא ישב וצייר אלא יצר קולאז' מקטעי עיתונות ותמונות וחיבר אותם לידי יצירה אחת.
ישנם כאן חפצים של תרבות הצריכה העולה: גבר שרירי, לבוש רק בתחתונים מציג את גופו לראווה, מחזיק ביד מחבט טניס במתעתע כסוכרייה על מקל, אישה- עירומה יושבת על הספה ויש לה כובע של אהיל על הראש, היא מציגה את חזה כמו במגזינים של הנערות מאותה התקופה. ישנה עוד אשה בצד למעלה ששואבת אבק באמצעות שואה האבק. טלווזיה, סמל של פורד, קולנוע מבעד לחלון (חלק מהעיר). יש לנו ביצירה רשימה של מצאי התרבות העירונית: מין, פרסומות, תקשורת, מזון, מכשירי חשמל.
1. אוכל כפיתוי:
תרבות של רחוב, תרבות של פרסומות, תרבות של צריכה ואוכל- האומנים שמזוהים עם ניו יורק הם אנדי וורהול ורוי ליכטנשטיין. זהו תמיד מדבר על טשטוש גבולות.
תיאור של אוכל היה לכל אורך תולדות האומנות
טשטוש גבולות בין:
– מושך לדוחה
– טבעי למלאכותי
– בריא למזיק
קרווג'ו, טבע דומם 1598– אולי ישנה אמירה אך בעיקר ישנו ניסיון לתיאור נכון של מה שרואים. זהו הסגנון הניאו-קלאסי. אומני הפופ-ארט התייחסו אל הסגנון בבוז והשתמשו במאפייניו לשכלול המסר.
לעיתים הפירות באים כהקשר מיתולוגי, זה היה קיים כבר קודם לכן. הפופ ארט לא חידשו דבר, אלא שעכשיו מתקבלים ביטויים שונים.
קלאס אולדנברג החנות, 1962, שוודי שחי בניו יורק: עסק בעיקר במיצב- דימוי של חלל שנבנה במיוחד לצורך הפקה מסוימת כאשר החלל הופך לזירה אומנותית- חדר בגלריה או סטודיו והחלל הזה מאוכלס ברעיון מסוים.
בנה חנות והניח אובייקטים שניתן למצוא בכל מקום ומציע לנו כמה חללים כשהוא מאכלס אותם בסוגים שונים של מזון שבמקום לתת לנו כמו בציור המסורתי סוגים של פירות שהם חלק מהעולם שלנו, הוא מציג לנו את תעשיית המזון כמשהו דוחה, כמשהו שאנו חייבים להפסיק לצרוך אותו. בעיקר ג'אנק פוד, אוכל מהיר.. הוא רצה שנרגיש כמה אנו מגעילים כשאנו אוכלים את האוכל הזה. עבד בדיוק ריאליסטי ככל שניתן, אובייקטים שכל אדם תפס אותם כערך החיים. הביקורת על תעשיית המזון המהיר ועל הצריכה של התעשייה הזו – זה מזון ממוסחר, לא בריא ולא טוב.
