היסטוריה פוליטית של זמננו: הצדדים במלחמת האזרחים בספרד
בצד הרפובליקני של מלחמת האזרחים בספרד נמצאת החזית העממית. כזכור הקומוניסטים החליטו להקים חזיתות אנטי-פשיסטיות. יש שם גם את המפלגה הרפובליקנית, הסוציאליסטית, והאנרכיסטים, וכן מפלגה חדשה שתסבול הרבה מהמצב – מפלגה טורצקיסטית, של מהפכה מתמדת, בשם poum. המפלגה הייתה תוססת, פעילה, ומיליטנטית נגד הימין. היא הלכה להתנגשות עוד לפני שפרצה מלחמת האזרחים, ומנהיגה שימש דמות ל-1984 של אורוול.
ה-poum נמצאים יחד עם כל היתר במחנה הרפובליקני. אם נסתכל על זה מראש, נבין שיש כאן שק של חתולים. הלא הטרוצקיסקים הם האויבים הקשים ביותר של הקומוניסטים-סטליניסטים. בנוסף יש גם סוציאליסטים ואנרכיסטים… מבשר רעות למחנה הרפובליקני, ואומר שהמלחמה שינהלו תהיה עם הרבה שסעים פנימיים, ועם קשיים לנהל מדיניות אחידה.
מבשר רעות עוד יותר מבחינה צבאית – כיוון שרמת הפוליטיזציה גבוהה, יש להניח שהיא זולגת גם ליחידות הלוחמות. יחידות צבאיות שלמות לא נשמעות לסמכות מרכזית, אלא לפלג הפוליטי שהן מזוהות איתו.
בצד הלאומני, נמצא קודם כל הצבא המקצועי. הלוחם נמצא במרוקו, ולו הרבה ניסיון. יחידה חשובה – לגיון הזרים הספרדי, שמורכב בחלקו הגדול מכוחות מרוקאים. יחידות פראיות מאוד שזרעו טרור כחלק משיטת הלוחמה שלהם, שלא הייתה זהה לאירופית.
הכנסיה עקרונית תומכת בצד הלאומני. עקרונית –כיוון שהקרדינל הספרדי דווקא רצה להישאר ניטרלי. אך יש לומר שהשמאל, בעיקר הקיצוני, תקף את הכנסיה כל הזמן ובמלחמת האזרחים בספרד אף נעשה טבח באנשי הכנסיה. לכן הכנסיה תמכה בלאומנים. אם לוקחים בחשבון שספרד היא מדינה קתולית מאוד, התזוזה הזאת מאוד משמעותית.
המפלגה הימנית החשובה מונהגת על ידי אותו אדם שדיבר בפרלמנט. הוא אינו קיצוני בשום מובן, ויוצא לגלות פוליטית כשהמלחמה מתחילה. אך יש סיעות ימניות מאוד קיצוניות. אחת מהן נמצאת בגבול הצרפתי – נברווה – שם יש סיעה מלוכנית עתיקת ימין, קתולית קיצונית ותומכת בלאומיות הספרדית.
בנוסף, ישנה מפלגה פשיסטית ספרדית , שנוסדה על ידי בן הדיקטטור מיגל דה-ריוורה. איש זה שהיה משורר התרשם מאוד ממה שראה באיטליה הפשיסטית, בעיקר הסצנוגרפיה בה, חזר לספרד ויסד בה מפלגה פשיסטית – פלנחה, שלאחר מכן תאומץ כסמל לשלטון פרנקו, אף שפרנקו כלל לא היה פשיסט, אלא שמרן קתולי לאומי, וסלד מהפשיסטים.
חוסה אנטוניו פרימו דה-ריברה יסד את הפלנחה, שהיה לו כפשיזם דבר מאוד משונה – פשיסטים קתולים. ראו בהיסטוריה של ספרד היסטוריה של קתוליות, מגננה כנגד האיסלאם וכו'. פשיזם וקתוליות יחדיו –קומובינציה משונה מאוד – לשתיהן אמת אבסולוטית, שאינה זהה. השאלה לא נפתרה מעולם, כי את חוסה אנטוניו שהיה ההוגה של הפלג הזה רצחו בתחילת מלחמת האזרחים בספרד.
חוץ מזה, ישנם ליברלים שהלכו עם הלאומים, אחרים הלכו עם הרפובליקנים. המפלגות המסורתיות די התחלקו. ביוור: אומר שהיו קווים מפלגתיים מסויימים, אך הם התערבבו מאוד. התמונה מטושטשת.
ברור שלצבא, הלאומיים, היה יתרון מראש, כי הצבא שלהם היה מקצועי ומאומן יותר משל הרפובליקני. בעל פיקוד אחיד – ולא פוליטי כמו של השמאל, מקצועי הרבה יותר. לכן, תוך מספר חודשים בודדים, הם מצליחים להעביר את הכוח לתוך ספרד, ומתחילים לנצח את הרפובליקה, כשהם מתקרבים מהר מאוד למדריד.
בהתקרבות הזאת קורים שני דברים: הממשלה הרפובליקנית עוזבת את מדריד לטובת ולנסיה. היציאה ממדריד יש לה אפקט רציני של דה-מורליזציה. הדבר השני – יחד עם יציאת הממשלה, מחליטים לא לוותר על מדריד – "הפשיזם לא יעבור" – אחת הסיסמאות הידועות במאה ה-20. הקימו קו הגנה של הצבא הרפובליקני.
שם נכנס משתנה אחר: מכיוון שמלחמת האזרחים בספרד הייתה מאוד אינטנסיבית, אחד הדברים שהיו צריכים מאוד מהר הוא תחמושת, חלקי חילוף ונשק. היו צריכים להעמיד הרבה אנשים בחזית. התעשייה הצבאית הספרדית הייתה קטנה מאוד. התחזית למלחמה התבדתה בצורה קיצונית, מהר מאוד.
לכן, פנו למדינות זרות. שתי הדמוקרטיות הגדולות – אנגליה וצרפת – החליטו על קו נייטרלי ואמברגו נשק. בוודאי שלא רצו למכור נשק ללאומנים, אך לא מכרו גם לרפובליקנים. מכיוון שהגבול המדיני החשוב הוא עם צרפת, – היווה מקור נזק קשה לרפובליקה. זאת מכיוון שהלאומנים נענו על ידי איטליה וגרמניה, וקיבלו 'מתנדבים' ותחמושת רבה. האיטלקים – 50-60 אלף איש, מטוסים רבים. אלה תרמו להעברת הכוח מצפון אפריקה לתוך ספרד. בנוסף, כוחות אלה הפציצו את ברצלונה, ההפצצה המסיבית הראשונה על עיר בהיסטוריה. וכמובן, נלחמו לצד הלאומנים.
האיטלקים הביאו את המפציצים החדשים שלהם כדי לעשות "ניסוי כלים", דבר שתועד בתמונתו המפורסמת של פיקסו, 'גרניקה'. זוהי העיר הקדושה של הבאסקים, והיא הופצצה עד היסוד. רבים מאוד נהרגו שם. אחד מהדברים שהוציאו את הבאסקים לבסוף מהמלחמה. גרניקה הפכה לסמל של המלחמה נגד הפשיזם.
הרפובליקה נוכח מצב הביש נזקקת גם לעזרה, ואז היא פונה לברית המועצות, שנענית לה. אך היא אינה שולחת כוחות לוחמים, אלא ציוד רב: מטוסים מודרניים, טנקים, מומחים שונים, תחמושת וכו'. עזרת המומחים נתנה את אותותיה, אך יחד עם זה שלחו הרבה אנשים מהנ.ק.ו.ד, המשטרה הפוליטית הסובייטית – שהתחילו לנהל את המלחמה ואת המדיניות של הממשלה והיחסים בין הסיעות השונות של השמאל. למעשה הסוכנים הקומוניסטים הדיחו את ראש הממשלה, והעמידו במקומו את דה-גרין שנשמע ליועצים הקומוניסטים, אף שלא היו לו כל כישורים פוליטיים. בישר רעות לרפובליקנים, שכן הצעד הבא של הסובייטים הייתה לחסל את ה-poum הטרוצקיסטים, וכך למעשה נפתחה מלחמה בין השמאל לבין עצמו.
עוד דבר שהחליש את הרפובליקנים, הוא שהממשלה הרפובליקנית העבירה את הרזרבות הספרדיות – בדמות זהב וכו' – לרוסיה, והשאירו אותן שם.
הניהול הכלכלי של מלחמת האזרחים הספרדית בצד הרפובליקני היה מאוד כושל. הם לא התחשבו במצב הכלכלי, אלא פשוט הדפיסו עוד ועוד כסף, כך שפרצה אינפלציה גדולה מאוד. המפסידים במצב זה הם האנשים שתלויים במשכורות קבועות, וכמובן שהדבר הוריד מהתמיכה ברפובליקנים. מצד שני, הלאומנים ופרנקו ניהלו מאוד בתבונה את הכלכלה שלהם, ושמרו על יציבות המטבע. הדבר הביא לפרנקו תמיכה בקרב השכבות הרחבות של האוכלוסיה, שחשבו שזהו סימן לחזרה לנורמליות.
