היסטוריה פוליטית של זמננו: אירלנד במאה ה-20
עובדה בסיסית חשובה: יש הרבה יותר אירים מחוץ לאירלנד, הרבה יותר, מאשר מבאירלנד עצמה. רבים נמצאים בארה"ב. האוכלוסייה של אירלנד ירדה באופן דרסטי בשלב מסוים (בגלל סיבות שנדבר עליהן) אחרי 1840, ולעולם לא שחזרה את עצמה.
היחסים בין אירלנד לאנגליה מורכבים מאוד, בין היתר כי הם יחסים מאוד היסטוריים וותיקים. האנגלים כבשו את אירלנד במאה ה-13. משם מתחיל הסיפור של יחס של דחייה, במשך כ-800 שנה האירים סובלים מנחת זרועם של האנגלים. קורנוול, המרד ב-1798 שדוכא ביד ברזל.
נוהגים לאפיין את התנועות הלאומיות ככאלה המתפתחות באירופה סביב אמצע המאה ה-19. והרי מקרה, שמבלי להשתמש במושגים של לאומיות מודרנית, הולך ומתפתח סכסוך תוך כיבוש אירלנד, שנמשך כ-800 שנה, עד שהוא בא לפתרונות שיש היום, שעדיין לא ברור אם הם הטובים ביותר או האחרונים בשרשרת. היום נראה שהצליחו להגיע להסדרים שמאפשרים להם לחיות אחד עם השני, אחרי שנים רבות של מתח.
כיצד הגענו עד הלום?
הרעב הגדול באירלנד ב-1845-49. האוכלוסיה של אירלנד עד היום לא התאוששה ממה שקרה באותן שנים. היו שתי תופעות: יותר ממליון איש מתו מרעב, וכמליון ו-600 אלף היגרו, בעיקר לארצות הברית. זה היה הגל הראשון של הגירה אירית גדולה, היוו בערך חצי מכלל המהגרים לארצות הברית. מאז המשיכו להגר תדיר לארצות הברית, עד 1923, אז ארה"ב הגבילה את ההגירה.
קמה באירלנד התנועה הפניאנית. התנועה הזאת מתפתחת בעשורים האחרונים של המאה ה-19, ובמקביל יש הרבה מאוד תסיסה פוליטית באירלנד עצמה. פורמלית, אירלנד היא חלק מבריטניה ('הממלכה המאוחדת'). סופחה כמדינה ב-1801, והתפתחה לאורך ההתפתחות הפוליטית באנגליה. משתתפים בפוליטיקה האנגלית, ולמעשה נחשבים לבריטים. אך האירים עצמם מחולקים על רקע דתי בין שתי קבוצות מרכזיות: הרוב קתולי, והמיעוט אנגליקני. כלומר המיעוט הוא בעל הדת האנגלית. לכן, שאלת הנאמנות לשלטון עוברת דרך נאמנות דתית גם כן. אותם מיעוט של תושבים מרוכזים בעיקר בצפון אירלנד, אך לא רק שם. מפתח חלוקת האוכלוסייה הושפע מהתנהגותה של בריטניה: קנתה אנשים בתארי אצולה כדי שיהיו נאמנים לה, וכו'.
לקראת סוף המאה ה-19, מתפתחים באירלנד שלושה זרמים פוליטיים:
הזרם שמייצג את האנגליקנים, זרם unionיסטי, רוצה שאירלנד תהיה חלק מהממלכה המאוחדת. בעיקר האוכלוסייה הפורטסטנית-אנגליקנית. הם מרוצים מהייצוג הפרלמנטרי שיש להם, נהנים מפריבילגיות כלכליות, ובהיותם קרובים לשלטון הלונדוני – רוצים להישאר באותו המצב. הם חרדים מהאפשרות שאם הזרמים האחרים – הזרם האוטונומי סטי (שרוצה אוטונומיה) או הזרם האינדיפנדנטיסטי (שרוצה עצמאות מלאה) – ידם תהיה על העליונה – האוניוניסטים יסבלו.
המנהיג שלהם – לורד קרסר. הם מתארגנים כמו שמתארגנת הפוליטיקה האירית בסוף המאה ה-19 – פוליטית, ומתחילים להתארגן צבאית בצורת מיליציות, כי כולם מבינים שהכל הולך להתנגשות אלימה, כפי שקרה תמיד בהיסטוריה של אירלנד.
אז ממשלת בריטניה, בעיקר בזמנו של גלדסטון, מנסה לפתור את הבעיה כמו שהפרלמנטריזם הבריטי פותר בעיות בדרך כלל –מנסים לחוקק חוקים שיסדירו את המצב באירלנד. החוקים מחוקקים ב-1886 ואילך. החוק השלישי בא ב-1914, חוק שהיה אמור להקנות אוטונומיה לשני החלקים של אירלנד, אך הוא לא יוצא לפועל בגלל מלחמת העולם השנייה.
זהו תהליך פרוגרסיבי שבו המערכת הפוליטית הבריטית הולכת ונענית ללחצים ולדרישות של כל הצדדים בבאירלנד תוך ניסיון להשיג רפורמה שתוביל לפשרה שתאפשר לאנשים לחיות שם בלי אלימות.
בתחילת המאה ה-20, ארתור גריפיט, מייסד תנועה שנקראת שין-פיין. הפירוש בגאלית – "אנחנו לבדנו." מנסה להשיג מקסימום אוטונומיה. רוצים לנהל שלטון אוטונומי, עדיין במסגרת האימפריה הבריטית, ולא מדברים בצורה גלויה על עצמאות.
הדיונים הפרלמנטריים בבריטניה מתייחסים לדרישות השין-פיין, ומי שמוביל את המאבק הוא ג'ון רדמונד.
ב-1913 היוניוניסטים מקימים אף הם כוח צבאי, שתפקידו להתעמת עם שני הזרמים האחרים. ב-1914 האוטונומיסטים מקימים מיליציה לאומית אירית, אך שתי המיליציות האלה יפגשו בצורה משונה בשורות הצבאות הבריטיים במלחמת העולם הראשונה. שתי התנועות הללו נענים לקריאה הבריטית להתגייס. אך הזרם השלישי, הזרם שרוצה עצמאות, מסרב להתגייס למאמץ המלחמתי הבריטי, וטוען למעשה שכשלונה של בריטניה במלחמה תביא את העצמאות לאירלנד.
כאן גרמניה שיחקה תפקיד מיוחד במינו: ב-1914 הגרמנים מספקים נשק ליוניוניסטים, כי האמינו שזה יעלה את רמת הסכסוך בתוך אירלנד. היו מעוניינים שתהיה מסוכסכת בתוך עצמה ולא תשתף פעולה עם בריטניה. אחרי כן, האנשים השהיו שייכים לזרם העצמאי באו במגע עם הגרמנים, והם הסכימו לספק נשק לכל מי שהיה מוכן למרוד בבריטניה בזמן המלחמה. פגשנו את זה גם אצל לנין – רבולוציוניים פוליטיק.
מרד הפסחא – המרד של הלאומנים הבריטים שרוצים לגרש את הבריטים באמצע המלחמה. הצליחו להשתלט על דבלין ועל כמה ערים גדולות, והבריטים נאלצו להעביר לשם כוחות כדי לדכא אותם. מאוחר יותר הלאומנים הקימו מפלגה לאומנים (הפניאן מובמנט- התנועה הכללית. זוהי התנועה הקיצונית יותר).
כל האנשים שהשתתפו במרד הפסחא ולא הצליחו לקבל את הסיוע הגרמני, נתפסים על ידי הבריטים. רבים נהרגים בקרבות. אחרים הוצאו להורג.
ב-1916- פרשנויות רבות למה שקרה. הפרשנות המעניינצ – המורדים האירים ידעו שאין להם סיכוי, אך בתוך התרבות הקתולית – הלכו בעקבות ישו, והיו מוכנים להקריב את עצמם למען הצלת כולם (האירים הקתולים). רצו לשמש דוגמא, כהשראה למי שבא אחריהם, כדי להציב משהו חזק במרכז הזירה הציבורית שלא יהיה ניתן להתעלם ממנו.
המרד דוכא, החוק של 1914 היה בלתי אפשרי ליישום, בעיקר אחרי המרד. כעת השאלה לא הייתה אם לתת אוטונומיה/שתי אוטונומיות. השאלה הייתה אוטונומיה, ונוספה האפשרות של עצמאות. סכסוכים פנימיים בין הקבוצות האיריות –דבר שהוביל בסופו של דבר למלחמת אזרחים.
מלחמת העולם הראשונה חלפה, והשאלה האירית עלתה מייד אחרי המלחמה למרכז הזירה של אירלנד ושל בריטניה. באירלנד, בנוסף, החלה להיות תנועת התנגדות הולכת וגוברת –גרילה כזאת שפעלה נגד הבריטים, ונגד האוניוניסטים (על ידי הקתולים הקיצונים). בריטניה נאלצה להכניס יותר ויותר צבא לתוך אירלנד ולדכא את המורדים האירים. במקביל, ניהלו משא ומתן.
ה-black and tans –המשטרה הבריטית שפעלה נגד אירלנד. רמת אכזריות גבוהה. ישנן פרשנויות שהאכזריות נועדה לדחוף את הרוב לכיוון המו"מ הפוליטי. קולינס – הנציג של השין-פיין במו"מ. אחד הגיבורים של מרד הפסחא. הבריטים הגדירו אותו כטרוריסט כמובן. לאחר מכן הפך לאיש פוליטי שניהל את המו"מ בשם התנועה הלאומית האירית. לאחר מכן הוא מפקד הכוחות המזוינים ואחת הדמויות הפוליטיות החשובות באירלנד כשהפכה ל-free state (מדינה אוטונומית). נרצח ב-1922 במסגרת מלחמת האזרחים בין האירים, על ידי הקיצוניים הקתולים.
ב-1920 האירים מקבלים אפשרות לאוטונומיה מלאה, בתנאי שהמדינה תישאר במסגרת הכתר הבריטי. אומנם יהיה להם פרלמנט וממשלה, אך החברים בהם חייבים להישבע אמונים למלך בריטניה. זו הייתה אבן הנגף המרכזית – בין אנשי שין-פיין לבין הלאומנים.
הלאומנים מסרבים להישבע אמונים לכתר הבריטי, על אף שהפרלמנט שלהם ברוב די גדול מקבל את החוזה עם בריטניה, והמדינה יוצאת לדרך- ואז פורצת מלחמת אזרחים בין האוטונומי סטים לבין הקתולים (1921-23). ב-23 המלחמה מסתיימת פחות או יותר, ונוצר המצב הבא (החוק הבריטי נתן אוטונומיה לכל האיזור, ולא חילק בין צפון אירלנד ליתר אירלנד, אבל למיעוט האנגליקני ניתצנה אפשרות ל-opt-out, והשישה מחוזות הצפוניים פרשו מההסדר הזה והחליטו להישאר נאמנים לבריטניה. אז בריטניה העניקה להם בשלב הבא אפשרות לקיים פרלמנט ואוטונומיה משלהם, שהייתה שונה מהאוטונומיה של הדרום. האוטונומיה של הדרום במידה ברורה הלכו מאוטונומיה לעצמאות, בעוד שבצפון הלכו מאוטונומיה להיצמדות לממלכה. למעשה הממלכה שינתה את שמה בשלב מסוים – great britian and notrth Ireland). אירלנד הדרומית הופכים למדינה עצמאית מ-1937, ומבטלים את הפריבילגיות של בריטניה באירלנד (שימוש בנמלים ומסחריות למיניהן). הביטוי הבולט ביותר לעצמאות הוא שבמלחמת העולם השנייה אירלנד לא משתתפת במלחמה. צפון אירלנד – כן משתתפת במלחמה, בגיוס חובה, והיא אף מופצצת על ידי הגרמנים.
מה המשמעות של כך? מצד אחד אירלנד הדרומית, ככל מדינה ניטרלית במלחמת העולם השנייה, נהנית מאוד מהניטרליות שלה. חלק הולכים להילחם עם הצבא הבריטי, ומצד שני נהנית מקשרים עם שני הצדדים, ומרוויחה כמתווכת. לעומת זאת אירלנד הצפונית סובלת ממכת המלחמה. מופצצת, משלמת מחיר גבוה מבחינת כוח אדם, ובנוסף מופעלים עליהם כל הצווים שמופעלים על בריטניה – קיצוב וצורך לתרום למאמץ המלחמתי.
המצב הזה מביא לדעיכה של אירלנד הצפונית, ולעליית המתחים בין הקבוצות שנמצאות שם (שהרי אין איזורים הומוגניים לחלוטין .יש רוב אנגליקני אוניוניסטי, ומיעוט קתולי). אחרי מלחמת העולם השנייה אירלנד מתחילה לשקוע כלכלית, שוב כי צפון אירלנד מקבלת את תוכנית מרשל, ואילו הדרומית לא מקבלת כלום ומפסיקה להינות מהניטרליות במלחמה. הדעיכה שוב מתבטאת באותה צורה – האירים מנסים להגר, בעיקר לארה"ב, אך גם לבריטניה. בחוף המערבי של בריטניה הם מתרכזים, אך חודרים גם לתוכה.
המתחים בתוך בריטניה עצמה הולכים ועולים בגלל זה. התנועה האירית בדרום ובצפון – הקתולית – ממשיכה לרוש אותו הדבר. לפיהם אירלנד היא מדינה אחת וצריכה לתפקד כך, יש לנתק את אירלנד הצפונית מבריטניה. הדברים מתחממים עד לנקודת רתיחה ב-69. אז ה-IRA פועל בצפון אירלנד. הבריטים לא מצליחים להרגיע את העניינים. אז הממשלה של צפון אירלנד (בעלת הסמכות לעניינים מקומיים) מבקשת מהממשלה המרכזית בבריטניה להכניס כוחות צבא, כי הם רואים שהם לא מצליחים לשלוט בעזרת המשטרה. הצבא הבריטי ברגע שנכנס לשם מעלה את המתח עוד יותר, ומתפתחת מעין מלחמת אזרחים שבין 1970 לשנת 2000 לערך עולה בחיים של כל-3,300 איש. אף היוניוניסטים משתתפים במאבק ותורמים להעלאת המתח.
ממשלת אירלנד שמאוד רוצה כל הזמן לאחד את כל אירלנד, נמנעת מלתמוך בצורה ישירה ב-IRA. הבריטים אף פעם לא הצליחו להוכיח תמיכה כזאת. מי שכן תומכים בו ישירות הם שני גורמים ישירים: ראשית, חלק גדול מהאוכלוסייה בדרום. הדרום משמש ל-IRA מקום נסיגה, שאליו הבריטים לא יכולים לרדוף אחריהם. אך מקור התמיכה האמיתי, ומקור המימון האמיתי (לאנשי ה-IRA לא היה כל כך כסף) הוא 35 מליון האירים בארה"ב. אומנם רבים מביניהם אינם מזוהים, אך ישנן קבוצות מספיק גדולות המרגישות עצמן כגולה אירית שחייבת לתמוך במאבק האירי. לכן ה-IRA מחזיק מעמד כל שנות הלוחמה האלה, אף שתנאי הדיכוי היו קשים.
הצבא הבריטי עצר את כל מי שרצה, הקים מעין מחנות ריכוז בצפון אירלנד – עשו את כל אותם הדברים שעשו כשמרדו בהם, ואדרבא באירלנד שהבריטים ראו בה חלק מבריטניה גופא. ככל שרמת הדיכוי גברה, האגף הקיצוני מתחזק. מחליטים שינקטו באותם אמצעים כלפי הבריטים, ופותחים בקמפיין טרור בתוך בריטניה.
בשנות ה-70 וה-80 היו מפוצצים פאבים בצפון אירלנד – פאבים של אנגליקנים, ובעיקר כאלה שהצבא והמשטרה הבריטים נמצאים בהם. כשראו שהדבר הביא לדיכוי נוסף, העבירו את הקמפיין ללונדון. החלו לפוצץ את הרכבת התחתית.
הטרור פעל בצורה מאוד אפקטיבית, והצליחו לדחוף את הבריטים לפינה שהביאה דרך השילוב בין מאבק אירי לדרך הפוליטית הבריטית, לניסיון לנהל מו"מ בצורה די מתוחכמת. בסופו של דבר, יש ללמוד את הפרשה דרך העיניים של הבריטים שניסו לפענח את העניין בשנות ה-90 וה-2000. ניסו לבדוק עם מי אפשר לדבר על הפסקת אש, ואחר כך מדברים על התנאים הפוליטיים והצבאיים. במקביל, הבריטים ניסו להכניס שסע בתוך ה-IRA. איך עשו זאת? ניהלו מסלול של יחסים מאוד טובים עם ממשלת אירלנד, וביקשו את שיתוף הפעולה שלה. ניסו לבודד את הקיצונים בתוך ה-IRA והלכו להרוג אותם ואת המנהיגים שלהם. הם פעלו בשני המסלולים בעת ובעונה אחת – מצד אחד חיסולים, מצד שני מו"מ מאוד פתוח.
התוצאה הסופית הייתה שהגיעו להסדר שלום, שבו בשנות ה-2000 ה-IRA מוותר על הדרך המזוינת ומוותר על הנשק בפיקוח בינלאומי. למעשה, הצליחו להגיע היום למצב של יציבות: הוחזר השלטון האזרחי לצפון אירלנד. הצליחו להכניס להסכם אל היוניוניסטים (שהיו בהתחלה נגד כל פשרה עם ה-IRA, ורצו לחסל אותם ושלא ידברו איתם). אחד מהסעיפים המעניינים של ההסכם הוא הסעיף האחרון: כל האזרחים של צפון אירלנד הם באופן טבעי האזרחים של הממלכה, אך הם גם אזרחים של אירלנד באופן טבעי. כלומר מותר להם להחזיק בשתי האזרחויות בעת ובעונה אחת. היום מכיוון ששתי הארצות חברות באיחוד, אין משמעות להחזקה של שני דרכונים. אולם זהו סיפוק סמלי ברמה מאוד גבוהה: הבריטים הכירו בכך שצפון אירלנד היא חלק מאירלנד וגם חלק מבריטניה. מהלך סמלי, אך בעל אפקטיביות מסוימת.
אירלנד הדרומית (הרפובליקה האירית) נכנסה לאו"ם ב-1955 ולאיחוד האירופי באמצע שנות ה-70, והפכה מהמדינה הנחשלת ביותר באירופה המערבית, למדינה המתעשרת ביותר, עד כדי כך שעברו את בריטניה. המקום ה-5 בעולם מבחינת פיתוח אנושי ואיכות החיים. האירים הצפוניים הלכו יחד עם בריטניה, אבל עם הצד הגרוע שלה – כי בצפון אירלנד מקור הפרנסה העיקרי הוא תעשייה כבדה (פלדה, ספנות), שבעולם המודרני אין לה הרבה עתיד. צפון אירלנד שקעה כמו סקוטלנד – עם הבדל אחד גדול – באירלנד אין נפט. מאז השלום, הכלכלה של הצפון הולכת ופורחת כמו הכלכלה של הדרום.
אלסטר – ששת המחוזות של צפון אירלנד שבחרו לא להיפרד מבריטניה, אלא להיפרד מאירלנד שקיבלה עצמאות. היה שם פרלמנט אוטונומי שתפקד עד '72. אז המהומות בצפון אירלנד היו בקנה מידה כזה, שההתערבות הצבאית הבריטית הייתה מאוד עמוקה, ולמעשה בריטניה לקחה על עצמה את הניהול של צפון אירלנד, עד שהתחילו לחתום על הסכמי השלום שהרגיעו את המצב בסוף שנות ה-90. אז השלטון הוחזר כשלטון מקומי. באירלנד כולה יש כ-32 מחוזות, ש-26 מהם הם בדרום והפכו לרפובליקה האירית, ו-6 באולסטר.
רוג'ר קייסמנט – האיש הססגוני.
פטריק פירס – איש ציבור ואחד מראשי המחתרת האירית שמרדו ב-1916, והוא מונה על ידי המורדים כנשיא הרפובליקה האירית שהולכת לקום, אך הרפובליקה לא קמה כי מרד הפסחא דוכא ומנהיגיו – כמו פטריק פירס – הוצאו להורג.
באירלנד, כמו בבריטניה, היו ארגוני פועלים. כולם התארגנו בצורה מיליציאנית – irish citizens army, אחת מהמליציות בעלות גוון סוציאליסטי. גם הן השפיעו על המצב הפוליטי (בנוסף לשלושת הזרמים – האוטונומיסטיים, האינדיפנטנטיאליסטים והשלישיים).
