סיכום מאמר: אסעד ג'אנם – האופציה הדו לאומית
אסעד ג'אנם, האופציה הדו לאומית, בתוך רייטר (עורך) דילמות, 220-229.
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – סיכומי מאמרים
שנות ה-90 היו אידיאליות ליצירת שתי מדינות ע"פ המודל של שתי מדינות לשני עמים. היתה תמיכה של מדינות ערב, אירופה וארה"ב, ערפאת היה בשליטה מלאה באש"ף, ובישראל שלטה מפלגת העבודה המתונה. לאחר פרוץ האינתיפאדה, עליית בוש והליכוד לשלטון בראשית שנות ה-2000 וכיבוש הגדה המחודש, נראה כי אופציית ההפרדה כבר אינה רלוונטית. מנקודה זו מתחזקות שתי תנועות מנוגדות ששואפות לשלוט בארץ כולה – מחד תנועת האפרטהייד הישראלי, ומאידך תנועת ההתנגדות האיסלמית בראשות חמאס.
נראה כי אף אופציה מבין השלוש אינה אפשרית – לא ההפרדה, לא האפרטהייד, ובטח שלא שלטון אסלאמי בראשות החמאס. לכן, יש לבחון את האופציה הדו לאומית (תמסרו ד"ש ליוגוסלבים בשמי). האופציה הדו לאומית נתמכת ע"י כוחות הולכים וגוברים בשמאל הישראלי ובקרב אינטלקטואלים פלסטינים. מודל אחד המבטא את המגמה הזו הינו המודל הקרוי "מדינת כל אזרחיה", שגובש במכון ון ליר. עיקרו של המושל הוא ישראליזציה כוללת של הפלסטינאים, בתמורה לשינוי באופיה של המדינה לכיוון האזרחי על חשבון המימד היהודי-ציוני. מדובר במודל שאינו מקובל על אף אחד מהצדדים, כאשר הפלסטינאים מתנגדים לו בעיקר בשל היעדר ביטוי לאומי לזהותם.
מדינה דו לאומית כפתרון לפלסטינאים בישראל
הסכסוך בין הישראלים לפלסטינאים הוא סכסוך קבוצתי, וככזה הוא פתיר. ניתן לציין שתי רמות לפתרון צודק ודמוקרטי של סכסוכים קבוצתיים:
- הרמה האינדיבידואלית – קבוצת זכויות היסוד שלה זכאי כל אזרח במדינה ליברלית. מדובר בזכויות פוליטיות, חברתיות, כלכליות וכו', שהמדינה מעניקה ללא כל התחשבות בזהותו של אדם או השתייכותו הקבוצתית.
- הרמה הקבוצתית – הכרה בזהות הקבוצתית כמרכיב חברתי מהותי בעל משמעות בחלוקת המשאבים בחברה. דוגמאות למערכות כאלה ניתן למצוא בבלגיה וקנדה (ואנחנו רואים מה קורה בבלגיה בימים אלה). התוצאה של ההכרה היא יצירת מדינה דו לאומית (או כמספר הלאומים שזוכים להכרה קבוצתית).
יש להתחשב בחמישה מאפיינים של המצב כפי שהוא היום, שיגדירו את גבולות הפתרון –
- היעדר מעמד ברור ומוגדר לפלסטינאים בישראל. הדבר יוצר מתחים בין הקבוצות בתוך ישראל.
- הפלסטינאים בישראל הפנימו את היותם קבוצת מיעוט בישראל, את הנבדלות שלהם משאר הפלסטינאים ואת עובדת קיומה של מדינת ישראל כמדינת היהודים. עם זאת, ערביי ישראל שואפים לזכות בהכרה כמיעוט לאומי, בעוד היהודים דוחים את הדרישה הזו ושואפים לשמר רוב יהודי במדינה.
- ההרכב של הפלסטינאים בישראל – 80% מוסלמים, 10% נוצרים ו-10% דרוזים. 60% מתגוררים בגליל, 20% במשולש, 10% בנגב ו-10% בערים המעורבות (יפו, לוד, רמלה, חיפה וכו'). ישנם פערים בתוך הקבוצה הכוללת, הן פנימיים, הן בינם לבין היהודים והן בינם לבים שאר הפלסטינאים.
- מדינת ישראל היא מדינה ריכוזית מבחינה שלטונית, המתנהלת ע"י פרלמנט ארצי. לפיכך, ערביי ישראל לא יצליחו לגבש רוב לפתרון ללא תמיכה יהודית משמעותית.
- ערביי ישראל נתפסים ע"י היהודים כחלק מקבוצת אויב. התנגדותם להיותה של המדינה יהודית מחזקת את התפיסה הזו. ניסיון לשנות את מעמדם ללא תיאום עם קבוצה גדולה של יהודים יביא להחמרת התפיסה הזו.
כל פתרון צריך להביא את המאפיינים לעיל בחשבון, ולדאוג לפיתוחה של מדינה נורמלית במובן הקשר בין האזרחים, בין הקבוצות, ובין אלו לבין השלטון. ברמה הקבוצתית, יש להכיר בזכויות הקבוצתיות של הערבים, בהיותו מיעוט ילידי בעל מאפייני זהות ייחודיים. ברמה האישית יש למגר את האפליה בין יהודים לערבים. מימושו של הסדר כזה תלוי בהקמה של מדינה פלסטינית לצד ישראל. כישלון ההסדר יוביל להערכה מחודשת של האופציה הדו לאומית בארץ ישראל כולה.
