סיכום: ישראל ומשפחת העמים – יעקובסון ורובינשטיין
אלכסנדר יעקובסון ואמנון רובינשטיין, ישראל ומשפחת העמים (הוצאת שוקן, 2003), עמ' 8-18 (מבוא), – פרק 6
ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – סיכומי מאמרים
מבוא
המבוא קורא להתמודדות עם שאלת הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. מכיוון אחד יש הטוענים כי מדינה יהודית מנוגדת לערכים דמוקרטיים, יוצרת בהכרח אפליה נגד האזרחים הערביים, ונוגדת נורמות של זכויות אדם. מצד שני, יש החוששים כי אימוץ ערכי שוויון אוניברסליים יפגעו באופיה היהודי של המדינה. טענת המחברים היא כי שני היסודות מתיישבים יחד אך הם מבקשים להתמודד עם הטענות השונות. מטרתם היא להראות שהיותה של מדינה ישראל מדינה יהודית היא דווקא הגשמה של ערכי השוויון וזכויות האדם. לשם כך הם נשענים על מקורות היסטוריים כמו החלטת החלוקה של עצרת האו"ם, וההגות הציונית הקלאסית, אשר ראו במדינה מולדת ומקלט ליהודים ולא מדינת דת או מדינה המעניקה זכויות יתר ליהודים. הפגיעות בשוויון שמתרחשות במציאות הישראלית אינן מתחייבות מהגדרתה כיהודית.
המחברים משווים את היחס אל ישראל עם היחס כלפי מדינות לאום אחרות: אופייה הציבורי של מדינה נקבע על פי רוב האוכלוסיה, וברוב המדינות האופי אינו נייטרלי. גם חוק השבות שזוכה לביקורת רבה אינו תופעה ייחודית לישראל. המבקרים את יהודיותה של המדינה כלא לגיטימית אינם נוקטים בגישה דומה כלפי רעיון המדינה הפלסטינית או כלפי המדינות הערביות באזורינו.
פסיקת בג"צ שללה סתירה בין השוויון האזרחי לאופי היהודי של המדינה, ואסרה על שימוש ביהודיות המדינה כתירוץ לאפליה (המחברים רומזים לפרשת קאעדן).
לעומת הטענה כי ישראל לא עומדת בדרישות הדגם של דמוקרטיה ליברלית, הם מתייחסים למדינות בכל רחבי העולם המשלבות בין דמוקרטיה ליברלית למדינת לאום. לשם בחינת השאלה הישראלית המחברים מתכוונים לעקוב אחר המציאות בעולם הדמוקרטי בתחילת המאה ה21, ולבדוק את התמודדותם של מדינות דמוקרטיות עם מיעוטים בתוכן. יחד עם זאת, הם מכירים בייחודיות המעמד של המיעוט הערבי, כפועל יוצא מן הסכסוך הישראלי-ערבי.
ישראל שונה מן הדמוקרטיות האירופאיות בכך ששם המדינה אינו זהה לשם הלאום: ישראל-יהודי, בשונה מסלובקיה-סלובקי. בשאר המדינות, אזרח בן מיעוט לאומי, שמגדיר את זהותו כשונה מזו של המדינה, ומתכחש לזהות הלאומית, נתקל בסתירה כי אז הוא גם מתכחש לאזרחותו (לדוג', אזרח סלובקי ממוצר הונגרי שיאמר 'איני סלובקי' מתכחש ללאומיות ולאזרחות גם יחד). מבחינה זו, לאזרח ערבי בישראל יותר קל, כי הוא יכול לומר שהוא ערבי ישראלי, להשתייך לאזרחות המדינה מבלי לפגוע בזהותו הלאומית.
לעומת זאת, התפיסה הצרפתית אינה מכירה באף לאום שמתקיים בצרפת מלבד הלאום הצרפתי, וקובעת חפיפה מלאה בין אזרחות ללאומיות. יש לשים לב שאימוץ הדגם הצרפתי בישראל, יביא דווקא לביטול ייחודיות לאומית, כיוון שאין מקום ללאומים שונים במסגרת אותה אומה. והמטרה של הפיכת המדינה ל'מדינת כל אזרחיה' דווקא יבטל את מעמדם של מיעוטים לאומיים.
יש לזכור שלמילים 'עם' ו'לאום' ישנם משמעויות רבות, כמו 'עם' שהוא הריבון במדינה דמוקרטית, או 'ביטוח לאומי' שאינו מבטח רק בני לאום מסויים. אולם, ברור שאזרחי ישראל מורכבים משני עמים (במובן שונה מן העם הריבון), וכי מדינת ישראל הוקמה בהתאם להכרה הבינלאומית בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית.
בנושא של חוק השבות, המחברים מביאים דוגמאות למדינות דמוקטיות ליברליות נוספות שמקיימות הסדר דומה כלפי בני הלאום שלהם שחיים מחוץ למדינת הלאום (לדוג', פינלנד).
למרות הלאומיות, ישראל יכולה, לדעתם, לעמוד בסטנדרטים של דמוקרטיה מפותחת, מערבית. היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית לא הופך אותה לדמוקרטיה פגומה (דמוקרטיה מהסוג הנחות – 'דמוקרטיה אתנית'). זאת, ברמת העיקרון והפוטנציאל, אולם אין טענה כי מדינת ישראל כיום אכן עומדת בסטנדרטים אלו.
דרכים נוספות לשלילת הלגיטימציה לאופיה היהודי של מדינת ישראל:
– מך טענה כי לא קיים עם יהודי: זו לא טענה פופולרית אצל בעלי השקפה דמוקרטית, כי התפיסה היא שהגדרת לאום הי עניין להגדרה עצמית של אותו ציבור, ולא עניין מדעי.
– אימוץ זהות ישראלית במקום יהודית: טענה ישראלית פוסט ציונית.
למרות הסכנות וההרס הטמונים בלאומיות שבאו לידי ביטוי במאה העשרים (פשיזם, נאציזם) עמדת המחברים היא כי הלאומיות של שני העמים (היהודי והפלשתינאי) לגיטימית כל עוד נועדה להבטיח את עצמאות העם במדינתו ולא למטרת שלילת הזכות מן העם השני.
לבסוף, הם מצהירים כי הספר יעסוק בנורמות אוניברסליות, ובדוגמאות מהעולם, ולא בייחוד היהודי, ובקשר ההיסטורי. זאת, משום שזכותו של עם לעצמאות היא זכות אוניברסלית, המבוססת על עקרונות של צדק, ואינה תלויה בגורמים המייחדים את העם היהודי.
