סיכום מאמר: יואב פלד – "זרים באוטופיה: מעמדם האזרחי של הפלסטינים בישראל"

סיכום מאמר: יואב פלד – "זרים באוטופיה: מעמדם האזרחי של הפלסטינים בישראל"

יואב פלד, "זרים באוטופיה: מעמדם האזרחי של הפלסטינים בישראל", תיאוריה וביקורת 3, 21 (1993). 

מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית

ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – סיכומי מאמרים

סיכומי מאמרים במדעי המדינה

פלד כותב את המאמר על רקע הקריאות לאוטונומיה של הפלסטינים בישראל (קרי: ערביי ישראל).  לטענתו, לא נכון לפרש את מעמד הערבים בישראל כנתונים בין שני ערכים מתחרים של מדינת ישראל – יהודית ודמוקרטית-ליברלית.  יותר נכון לפרש את ערכיה של מדינת ישראל כמבטאת שלושה ערכים מתחרים. יהדות, רפובליקאיות, ודמוקרטיה-ליברליות. לדידו, יש לתאר את ישראל כרפובליקה אתנית של העם היהודי.  לפיכך, היהודים נהנים מאזרחות-רפובליקאית, ואילו הערבים זוכים לאזרחות-ליברלית. מה ההבדל?

באזרחות ליברלית הזכויות שיש לאזרח הם זכויות פרטניות, אוניברסליות ושוות,  על בסיס ההנחה שהמדינה היא אוסף של פרטים ותפקיד המדינה לדאוג לרווחתם של הפרטים בה.

לעומת זאת, אזרחות רפובליקאית בנויה על התפיסה כי הקהילה והמדינה הן בעלות ערך נרדף וכי האזרחות במדינה נועדה להגשים ייעוד מוסרי של הקהילה כולה – “הטוב החברתי המשותף".  ניתן להבחין בין קהילה "חלשה", שנוצרת וולנטרית על ידי הפרטים שמצטרפים אליה, לבין קהילה "חזקה" הבנויה על קשרים מתמידים וקבועים בין חבריה, קשרים שבמידה רבה מגדירים את זהותם של חברי הקהילה (קרי: קשרים אתניים, כמו יהדות).  לפי הגדרה זו, ישראל היא קהילה חזקה של יהודים, והאזרחות בישראל היא הגשמה של קהילתנות זו ונטילת חלק בעיצוב "הטוב המשותף", אולם האזרחים הערבים אינם יכולים ליטול חלק בהגשמה זו ונהנים רק ב"אזרחות ליברלית" (כלומר נהנים מזכויות אזרח בסיסיות) אך זוהי במידה מסויימת אזרחות סוג ב'.  הקהילתנות היהודית קיבלה ביטוי בערכים של "חלוציות" ואחר כך "ממלכתיות" שלא היה לערבים חלק בהם.

לפי פלד, האזרחות של הערבים עוצבה בחוק האזרחות-1952 כאזרחות ליברלית שכוללת זכות הצבעה, הן בשל הרצון להימנע ממדינת אפרטהייד, הן בגלל ההתחייבויות הבינלאומיות שניתנו לפני הקמת המדינה, והן בגלל דפוסי ההצבעה שהביאו את מרבית הערבים להצביע למפא"י עד 1965, כך שהשתלם לבן גוריון לתת להם זכויות אזרח, אך מנגד הם חיו תחת ממשל צבאי והשתרש הפטור הבלתי-פורמלי שלהם מצה”ל, אשר למעשה הדיר אותם מחיי המדינה.

קו הגבול בין האזרחות הליברלית והאזרחות הרפובליקאית נוצר, לפי המאמר, בפסקי הדין והחקיקה סביב זכות ההשתתפות בבחירות. בפסק דין "ירדור" (1965) ביהמ"ש העליון אישר את פסילת אל-ארצ' בגלל ששללה את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.  לפי פסק הדין של אגרנט, שלילת יהדותה של המדינה היה זהה לשלילת קיומה. לאחר מכן, בפסקי הדין בעניין ניימן (1984), ועדת הבחירות פסלה את "כך" ואת "התנועה המתקדמת לשלום" מלהתמודד בבחירות, האחת בשל גזענות, ואילו השניה בשל שלילת אופיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית וקריאתה להפיכתה למדינת כל אזרחיה. ביהמ"ש העליון הפך את הפסילה ואפשר לשתיהן להתמודד, אולם בעקבות זאת תוקן חוק-יסוד: הכנסת ונוסף הסעיף המאפשר פסילת מפלגה השוללת את אופיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית (וגם מפלגה בעלת אופי גזעני).

בפסק דין ב- 1998 שוב דנו בפסילת מפלגות. פסלו את "כך" על היותה גזענית כי קראה לטרנספר של כל הערבים, אך לא פסלו את מולדת, מפני שזו קראה לטרנספר רק של ערבים שאינם אזרחי המדינה (פס”ד ניימן 1988).  לעומת זאת, לגבי "התנועה המתקדמת לשלום" שופטי העליון אמנם פסקו לא לפסול אותה מהתמודדות כי לא היו ראיות מספיקות, אך בפסק הדין (בן-שלום) גם שופטי הרוב הסכימו עם שופטי המיעוט כי שלילת יהדותה של המדינה והפיכתה למדינת כל אזרחיה מהווה עילה להרחקת מפלגה מהכנסת. לפי פלד, שני פסקי הדין הללו מדגימים בדיוק את העקרון העקבי: שמירה על אזרחות הרפובליקאית של היהודים בדיוק היכן שהדבר נוגע להגדרת ישראל כמדינה יהודית, אך הגנה על זכויות האזרחים הערבים כאזרחים.

לכן, לפי פלד, לדוגלים בדמקרטיה הליברלית יש ציפיה כי היסוד הלאומי היהודי יילך ויפחת במדינה, אולם במציאות התפיסה הרפובליקאית-הלאומית עדיין חזקה, והאזרחים אכן מורחקים ואינם יכולים ליטול חלק אמיתי בחיי המדינה. לכן, לדעתו הפיתרון הכי טוב הוא שילוב קונסטיטוטציוני שייתן לערבים מעמד אוטונומי רשמי במדינה, במסגרתה יוכלו להגשים את שאיפותיהם הקהילתניות החברתיות, תוך שמירה על עקרונות הדמוקרטיה ועל אופיה של המדינה כמדינה יהודית.

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר:

הכסף או החיים: כמה זה "מספיק"?

כמה כסף זה מספיק בכדי לחיות חיים מאושרים? אם התשובה היא "עוד" אז אין לכם סיכוי, אבל מבט אחר על העבודה והקניות יכול לשנות את זה.