תורת ההיזכרות של אפלטון

תורת ההיזכרות (אנמנזיס) של אפלטון מופיעה לראשונה בדיאלוג מנון, שם היא מוצגת כמענה לפרדוקס המפורסם שמנוסח על ידי מנון – "פרדוקס הלמידה". לפי פרדוקס זה, למידה נראית בלתי אפשרית: אם אנחנו כבר יודעים את מה שאנו מחפשים – אין כל צורך בלמידה; ואם איננו יודעים – לא נדע כלל מה לחפש או כיצד להכיר את הדבר כשנמצא אותו. מכאן עולה לכאורה שמעבר ממצב של אי-ידיעה לידיעה הוא בלתי אפשרי, ולכן יש לבטל את עצם האפשרות של רכישת ידע חדש.

אפלטון אכן מקבל את המבנה הלוגי של הפרדוקס, אך מציע פתרון מהפכני: הידיעה איננה דבר שאנו רוכשים מבחוץ, אלא דבר שטבוע בנו מלכתחילה. הלמידה, לפי אפלטון, אינה אלא היזכרות במה שהנשמה כבר ידעה קודם לכן. הנשמה, בהיותה נצחית וחיה לפני לידתה בגוף, הכירה את האידיאות – הצורות הטהורות של כל הדברים – אך עם כניסתה לגוף שכחה אותן. הלמידה היא אפוא תהליך של שיחזור פנימי, של "זכירה מחדש" של אמת שקיימת בנו תמיד.

דוגמה לכך מופיעה במנון כאשר סוקרטס מדגים לתלמיד צעיר את פתרון משפט גיאומטרי בעזרת שאלות בלבד – ללא העברת מידע חדש. הילד מגיע לתובנות נכונות מבלי שלמד אותן קודם, דבר שמעיד, לטענת אפלטון, על ידיעה פנימית עמוקה ש"נזכרה".

מקום של תורת ההיזכרות בפילוסופיה של אפלטון

אבל תורת ההיזכרות אינה רק פתרון לפרדוקס הלמידה. היא משמשת גם יסוד חשוב בתורת האידיאות של אפלטון. בדיאלוג פיידון מציג אפלטון את הבעיה: כיצד ייתכן שמעולם החושים, שאופיינו בשונות, שינוי ואי-שלמות, נוכל להשיג את מושג השוויון המושלם או את אידיאת הטוב? הרי כל מה שתופסות עינינו הוא שוויון יחסי בלבד – מקלות שווים רק פחות או יותר. הידיעה על שוויון טהור אינה יכולה לנבוע מהם, אלא רק להיות תנאי מוקדם להבנתם. כלומר, כדי לדעת ששני מקלות שווים, עלינו לדעת מראש מהו שוויון מוחלט – ידיעה שהשגתה אינה חושית אלא שכלית-פנימית.

מכאן, שמקור הידיעה הוא פנימי ולא אמפירי. הידיעה איננה נובעת מתצפית אלא מהפעלת כוחות המחשבה. היזכרות, אפוא, אינה תהליך רגיל של זכירת שמות או פרטים ביוגרפיים, אלא מונח פילוסופי שמציין את כוחה של התבונה לשוב ולהתחבר אל האמיתות האוניברסליות שטבועות בה. היא דרך להביע את התפיסה הרציונליסטית שהאידיאות הן נגישות רק דרך השכל, ולא באמצעות החושים – שהם זמניים, יחסיים ותועים.

למעשה, תורת ההיזכרות מציבה את המחשבה האנושית כפוטנציאל פעיל של ידיעה: כל אדם ניחן ביכולת עקרונית לדעת את האמת, אך עליו לזקק את הכרתו, לנקותה מהטעיות החושים, ולכוון את עיונו אל "היש עצמו", כלומר אל עולם האידיאות. בכך תורת ההיזכרות היא לא רק פתרון פילוסופי – אלא גם קריאה מוסרית ופרויקט חינוכי: על האדם לשאוף לידע שמעל ומעבר לעולם המשתנה, ולמצוא את האמת לא בתכני החושים אלא בכוח המחשבה הטהור.

תפיסה זו עומדת בבסיס מסורת רבת שנים בפילוסופיה הרציונליסטית – ממשיכי דרכו של אפלטון יראו ביכולת החשיבה עצמה, ולא בניסיון החושי, את הדרך היחידה לידיעה אמיתית, נצחית ואוניברסלית.

סיכומים בפילוסופיה יוונית