סיכום מאמר: "מלך אביון" \ יאיר לורברבוים
יאיר לורברבוים, מלך אביון, רמת גן, 2008. עמ' 13-48.
מבוא:
המקרא לא מכיר בתפיסה שלטונית אחרת חוץ ממלוכה, הדבר ניכר בספרות חז"ל. עם זאת חד גוניות היא לא המצב משום שהמקרא מכיר בתפיסות מלוכה שונות מהותית אחת מהשנייה. שלוש התפיסות שהמקרא מתייחס אליהן הן התיאולוגיה המלכותית(תיאוקרטיה ישירה-בה המלך הוא סוג של דמי-גוד), מלכות מקודשת (המלך בעל זיקה חזקה לאל ולעולמו), ומלכות אנושית בה המלך הוא אינו האל אלא בן אנוש.
תיאוקרטיה ישירה:
תפיסה זו שוללת את מושג המלוכה האנושית כלל וכלל, ודוחה כל ריבונות בשר ודם כריבונות פוליטית לגיטימית. מאחר והאל הוא המלך הלגיטימי היחידי כל הענקת סמכויות לבן אנוש משמעה האלהה של בן אדם, וכך המלכה של מלך הופכת לעבודה זרה שהיא אסורה באיסור חמור מהתורה. תפיסה זו מגולמת במקרא בספר שופטים בה גדעון שהעם בה אליו ומבקש שימלוך אומר "ה' ימשול בכם". עניין המלוכה של האל כיחידי מקבל חיזוק ניכר בפסוק בשמואל "אותי מאסו ממלוך עליהם". מרטין בובר הסביר שבניגוד לעמים הסובבים אותו בתקופת השופטים, עם ישראל נשלט בצורה ישירה ע"י האל ללא מתווכים, אלה ע"י צינורות לרצונו-השופטים. שלטון זה מאופיין במיעוט של מוסדות פוליטים, והעדר ביטחון ביכולת התמשכותו של השלטון. משרת השופט היא ארעית באופייה ולרוב היא מתקיימת לטובת טיפול במשבר נקודתי הפוקד את העם. משברים כאלו התבטאו בלחימה באוייב זר וגם אז(כמו בסיפור יעל וסיסרה) ההצלחה נזקפה ל"זכותו" של האל. השופטים בד"כ עונים בצורה כמעט מושלמת להגדרתו של מקס וובר על סמכות כריזמטית, עם זאת מימוש התיאוריה על סמכות זו הוא תמיד בעייתי משום שהשופט תמיד יהיה נציג האל(ולא האל עצמו) לכן תמיד יהיו ערעורים על סמכותו. תפיסת התיאוקרטיה הישירה יוצאת מהנחה שהאל נמצא בכל אירוע, בכל זמן ובכל מקום, ואם העם ילך בדרך התורה האל ידאג לשאר צרכיי העם כולם כמו במדבר. מכאן שבקשת מלך לשלוט על ישראל כמוהה כבקשת עבודה זרה לכן "שימה לנו מלך ככל הגויים וגו'" היא בקשה שלילית תפיסה זו התחברה לתפיסותיהם של הקנאים ועוד כתות סוטות בזמנו של יוספוס פלביוס. לחירות לשיטתה של תפיסה זו יכול להיות מצב יחידי בה היא נתפסת כחיובית: כפיפות ושיעבוד לאל ולמצוותיו בצורה ישירה שלו בלבד.
תיאולוגיה מלכותית: האל הוא המלך
במקרא יש תפיסה של המלך שהושפעה מתפיסות שונות שרווחו באזור אגן הים התיכון. לפי השיטה ההלנית, ולפי השיטה הרומאית לאחר אוגוסטוס המלך נתפס כ"הארכה של זרוע האל" או כבנו של האל, מכאן שהמלך בצורה עקיפה גם הומלך ע"י האל. במצרים התפיסה שונה: המל נתפס שם כהתגלמותו של האל(אחד מהפנתיאון המגוון שם), המלך נולד כאל, המלך היה נציג האלים העליון ע"פ האדמה, הכהן היחידי שקיים שיכול לקיים את עבודת הפולחן הראויה לאלים. במסופוטמיה התפיסה של האל הייתה שונה מעט: המלך היה נציג העם מול האלים (לא חלק מהפנתיאון שלהם), המלך ייצג את נקודת ההשקה של הפולחן בין העולמות העליונים לעולמו של האדם, המל ייצג את תפיסות ניצחון הטוב על כוחות האופל, הוא זה שמתעל את הברכה-הוא זה שנגאל בשמה ןלמענה של הקהילה אותה הוא מנהיג. בני ישראל לא הושפעו רק מתפיסה אחת כזאת בעת שביקשו להם מלך, אלא משניהן. בספר תהילים ובישעיה מתבטאת הגישה "המצרית", גם אם דעה זו לא תמיד מקובלת ע"י הפרשנים היא עדיין מצביעה על קשר מסויים בין המלך לאל. זיקה מצביעה על המלך כעבד ה' המובהק, משיח ה', שנבחר ע"י, ומכאן שהוא בעל מנדט השמיים לשלוט בעולם הזה. לפי שיטתה של התיאולוגיה הצלכותית בעקבות הזיקה בין המלך לאל המלך הוא מקור החוק ותפקידו המרכזי להביא לעולם משפט וצדק-ליישם את החוק וגם להיות מקורו. בתהילים נאמר "למלך תן צדקתך, לבן מלך" גם בירמיהוא, וגם בספר מלכים יש תימוכין לשיטה זו. התפיסה המקראית הבולטת ביותר לשיטה זו היא מלכותו של שלמה שמכיוון שנבחרה ע"י האל יש לה לגיטימציה מוחלטת לשלוט. ספרי מלכים, שמואל, ושופטים רואים לרוב שיטה זו כפסולה. מלכות ה' בשיטה זו היא מאוד ריכוזית ומתעסקת בניגוד לתפיסה של השופט, במגוון רחב של נושאים ומטרות.
סגנון המשיחה של המלך הישראלי כפי שהוצג במקרא מראה שישראל רואה במלך במקרה הקיצוני ביותר כבעל זיקה ייחודית לאל ותו לא. המלך הישראלי נמשך כמו שנמשחו פקידים רמי מעלה במזה"ת הקדום: לצורך מילוי תפקיד. המשיחה נעשתה ע"י נציגו המיידי של רצון האל- הכהן הגדול או הנביא. באופן כללי ביהדות תפיסה זו מתקשרת מאוד לתפיסות המלך הפילוסוף של אפלטון (המלך הוא הנציג בעולם האידאות). תפיסה זו התגלגלה לעת החדשה דרך רומי והעולם ההלני.
מלכות מוגבלת: המלך איננו האל
לפי גישה זו האל השאיר לבני האדם חלק מרכזי במשחק הפוליטי, משחק שהאל קבע שהוא לא אקסקלוסיבי שלו. הזכות לנהל את חיי האדם שייכת במובנים מסויימים גם למלך, שלמלכותו אין כלום עם מחזור הטבע, ועם רווחת התושבים שהם ממלכתו הבלעדית של האל. בגרסה המקראית של שיטה זו (בניגוד בולט לתפיסות האחרות). גישה זו בולטת במיוחד בספר דברים שהוא "המקור" המרכזי לכינונן, והבנתן של תפיסות המלוכה המקראיות. ע"פ שיטה זו בממלכתו של המלך אמור להינקט סוג מסויים של הפרדת רשויות שמעניק סמכויות בתחום הפולחן והשיפוט, שלא שייכות למלך. סמכויות המלך מבוטלות בבית המקדש שבעל סמכות פולחנית ייחודית, ובבית המשפט כערכאה המשפטית העליונה ששיכת לסנהדרין בשבטו במושב מלא. ע"פ שיטה זו למך אין זיקה ייחודית לאל, חשיבות הקשר שלו לאל היא כשל כל בן ישראל מאחיו, הדבר מתבטא בדברים י"ז "למען בלתי רום לבבו מאחיו", לא רק זאת, שעצם מצוות המלך היא מצוות רשות, ואין בה חיוב מובהק ומוחלט. משטר מלך הוא משטר שה' העניק לעם "בעל כורחו", ה' מעדיף את מצב האנרכיה הקדושה" כפי שהגדיר זאת בובר שמופיע במשטר הרצוי ע"י האל בספר שופטים. ההגבלות המוטלות על המלך הישראלי באות כדי שלא יהיה מלך, בסגנון המלכים של הגויים ששוכנים סביבם של ישראל . סמכותו של המלך הישראלי כפופה לסמכותו של האל כפי שהובאה לידי פירוש ע"י המפרשים המוסמכים של התורה שהם " הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, וְאֶל-הַשֹּׁפֵט, אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם; וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ, אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט". תפיסה זו של המלוכה מצטיינת בממשל/משטר צנטרלזיסטי מובהק מרובה מוסדות וסמכויות. כל זרוע בממשל הזה כשלעצמה היא חסרת סמכות לשלטון באופן מוחלט ורק שילוב שלהן יביא לידי הדרך הראויה בממשל מלך. עניין המשיחה עולה שוב כדי לחזק את הגישה הזו: ה' לא מצווה על משיחת מלך בדרך כלשהיא זוהיא יוזמה של דמויות מקראיות, המשיחה היחידה שה' מצווה עליה במקרא היא משיחתם של הכוהנים.
סיכום
שלושת המודלים המוצגים כאן מוצגים כמודלים "טהורים", אך כמובן שבמציאות הם מתערבבים. תפיסת שלטון שדוחה באופן מוחלט שלטון "בשר ודם" לא יכולה להשתלב עם התפיסות הפוליטיות הקיימות. מודלים של מלכות "מקודשת" יכולים להשתלב עם המציאות, ועם זאת כשלעצמו תפקיד המלך במקרא לא יהיה מקודש.
