החוק במחשבה המדינית היהודית
- חוק השלטון (השלטון קובע את החוק). שלטון הפילוסוף. רוח אפלטונית.
- שלטון החוק. (החוק מגיע מרוח החוק בעם) ברוח אריסטוטאלית.
ריה"ל והרמב"ם: תפיסת החוק
- ריה"ל – חוק -> צדק -> סדר -> היררכיה. (מקור א', הכוזרי מאמר ב' מח'): הנחיצות של החוק היא הכרחית לכל חברה. אף לליסטים. החוק יוצר הרתעה וסדר.
- הרמב"ם (א' מו' במורה נבוכים – משל המלך): האפקט הפוליטי המשמעותי של סדר חברתי => מכאן נחיצותו של החוק. החוק מטרתו הראשונית היא הרתעה => מערכת סדירויות – הרתעה ויציבות => מניעת כאוס שעלול להיכנס לחברה. (לטענת אבי רביצקי זה ראייה לכך שהרמב"ם קרא את ריה"ל).
מטרת החוק
- התפקיד ההובסיאני של החוק = מניע נגטיבי: מניעת הכאוס בחברה.
- התפקיד הפוזיטיבי של החוק: עשיית הטוב.
- מצווה: מערכת האמצעים הקיימים לרשותו של האדם באמצעותו יכול להתקיים דו שיח של האדם לבין אלוהיו. (מערכת יחסים אנכית – האדם מול אלוהיו, מערכת יחסים אופקית – האדם מול האדם).
- זכות-תלויה בזה שכל האנשים האחרים יהיו בעלי יחס מסוים אלי.
- חובה-תלויה רק ברצון שלי.
- שיח של זכויות => מה מגיע לי ומה הקולקטיב קיים לי. האינדיווידואל קודם לקולקטיב.
- שיח עם חובות => מה החובה שלי כלפי הקולקטיב. הקולקטיב קודם לאידיווידואל.
מצווה | זכות |
חובה – שיח של חובות | זכות – שיח של זכויות: |
מעמד הר סיני – הטרונומיה | אמנה חברתית – אוטונומיה |
קיבוצי | אינדיווידואלי |
נטייה לקולקטיביזם: רווחה, צדק, צדקה, לא תונו במשפט. | נטייה לאינדיווידואליזם: דמוקרטיה ליברלית. |
עיסוק בטעמי המצוות. | עשיית חוק כקובע בלבד. |
מצווה כייעוד תיאולוגי (המרחב האנכי)
- · הידבקות באל: מערכת צוויים הדורשת מהיחיד לקיים מחויבויות כדי להידבק באלוהים. המצוות נועדו כדי להיתקרב לאל. לא רק תאמין, עשה מצוות כדי להידבק באלוהים.
א. גישת הרמב"ם: העולם הזה – המצוות נועדו לתקן את העולם.
ב. גישת ריה"ל: העולם הבא – המצווה נועדה לתקן לקראת
- תיאורגיה: המצווה מגדילה את האלוהים. האדם משפיע על האל. לא רק קרבה של האדם לאל, אלא הגדלה של האל. (יש טענה מסייגת את התפיסה: לא מדובר בהשפעה על האל, אלא בתודעה לפיה האדם משפיע על האל).
מצווה כייעוד סוציולוגי (המרחב האופקי)
- גילוי טעמי המצוות (מהי התכלית? מהי הסיבה?) => ידיעת טעמי המצוות, עשויה להוביל לחוסר קיום המצווה.
ג. 2 זרמים מרכזיים:
א. הזרם הרציונאליסטי: הבנה רציונאלית-שכלתנית.
ב. הזרם הסמלי-קבלי: הבנה מיסטית. רבי אברהם אבו-לפיה.
ד. בימי הביניים, מבחינה אמפירית הרבה ממי שהבין את הרציונאל מאחורי המצווה, הפסיק לקיים אותה. => עיון בטעמי המצוות הופך לאיון פוליטי.
ה. האשמה באנטינומיזם: הבנת טעם המצווה מוריד מערכה של המצווה כיעוד סוציולוגי.
ו. לייבוביץ: קיים כי ככה צריך להתקיים.
- קיימת במחשבה היהודית עיסוק אדיר בטעמי המצוות. (אפילו עד מצב שבו מי שמבין, מגיע לרפיון)
- במחשבה המודרנית, העיסוק בטעמי החוק הוא פחות רלוונטית.
- (רמב"ם מו"נ – חלק ב' פרק מ')=> הבחנה בין תורה נימוסית (תיקון הגוף, הרחקת הקוע, עשיית הטוב) לבין תורה אלוהית (תיקון הנפש, שלמותו של האדם).
ז. המדיני הוא האישי.
ח. מצוות מביאות להתפתחות נפשית.
- · רבי יוסף אלבו – היררכיה בין תורות + פיתוח תפיסת הרמב"ם:
ט. חוקי אקווינס:
א. החוק הנצחי – חוקי הפיסיקה שהאל קבע.
ב. החוק הטבעי – הנורמות המוסריות המתקיימות בכל חברה. "מפורסמות" (אני לא בטוח שהרמב"ם היה מגדיר ככה את המפורסמות). חוק שמקור תוקפו הוא החברה.
ג. חוק אלוהי – חוק שמקור תוקפו הוא מהתגלות האל.
ד. חוק אנושי – תיקון חברה ותרבות מסוימת על פי חוק. (החוק הזה לא יכול לסתור את כללי המוסר של החוק הטבעי).
י. 3 המימדים שמציע אלבו:
א. החוק הטבעי של אלבו – אוניברסאלי.
ב. הדת (חוק) הנימוסית – פרטיקולארית ותלוית תרבות, סובייקטיבי. (הנימוסית של הרמב"ם כוללת בתוכה גם את הנימוסית וגם את הטבעית של אלבו)
ג. החוק האלוהי: אמיתי. נצחי.
