החוק במחשבה המדינית היהודית

החוק במחשבה המדינית היהודית

מחשבה מדינית יהודית – סיכומים

• חוק השלטון (השלטון קובע את החוק). שלטון הפילוסוף. רוח אפלטונית.
• שלטון החוק. (החוק מגיע מרוח החוק בעם) ברוח אריסטוטאלית.

ריה"ל והרמב"ם: תפיסת החוק

• ריה"ל – חוק -> צדק -> סדר -> היררכיה. (מקור א', הכוזרי מאמר ב' מח'): הנחיצות של החוק היא הכרחית לכל חברה. אף לליסטים. החוק יוצר הרתעה וסדר.
• הרמב"ם (א' מו' במורה נבוכים – משל המלך): האפקט הפוליטי המשמעותי של סדר חברתי => מכאן נחיצותו של החוק. החוק מטרתו הראשונית היא הרתעה => מערכת סדירויות – הרתעה ויציבות => מניעת כאוס שעלול להיכנס לחברה. (לטענת אבי רביצקי זה ראייה לכך שהרמב"ם קרא את ריה"ל).

מטרת החוק

• התפקיד ההובסיאני של החוק = מניע נגטיבי: מניעת הכאוס בחברה.
• התפקיד הפוזיטיבי של החוק: עשיית הטוב.
• מצווה: מערכת האמצעים הקיימים לרשותו של האדם באמצעותו יכול להתקיים דו שיח של האדם לבין אלוהיו. (מערכת יחסים אנכית – האדם מול אלוהיו, מערכת יחסים אופקית – האדם מול האדם).

•  זכות-תלויה בזה שכל האנשים האחרים יהיו בעלי יחס מסוים אלי.
• חובה-תלויה רק ברצון שלי.
• שיח של זכויות => מה מגיע לי ומה הקולקטיב קיים לי. האינדיווידואל קודם לקולקטיב.
• שיח עם חובות => מה החובה שלי כלפי הקולקטיב. הקולקטיב קודם לאידיווידואל.

מצווה כייעוד תיאולוגי (המרחב האנכי)

• ·         הידבקות באל: מערכת צוויים הדורשת מהיחיד לקיים מחויבויות כדי להידבק באלוהים. המצוות נועדו כדי להיתקרב לאל. לא רק תאמין, עשה מצוות כדי להידבק באלוהים.

א.      גישת הרמב"ם: העולם הזה – המצוות נועדו לתקן את העולם.

ב.      גישת ריה"ל: העולם הבא – המצווה נועדה לתקן לקראת

• תיאורגיה: המצווה מגדילה את האלוהים. האדם משפיע על האל. לא רק קרבה של האדם לאל, אלא הגדלה של האל. (יש טענה מסייגת את התפיסה: לא מדובר בהשפעה על האל, אלא בתודעה לפיה האדם משפיע על האל).

מצווה כייעוד סוציולוגי (המרחב האופקי)

• גילוי טעמי המצוות (מהי התכלית? מהי הסיבה?) => ידיעת טעמי המצוות, עשויה להוביל לחוסר קיום המצווה.

ג.        2 זרמים מרכזיים:

א.      הזרם הרציונאליסטי: הבנה רציונאלית-שכלתנית.

ב.      הזרם הסמלי-קבלי: הבנה מיסטית. רבי אברהם אבו-לפיה.

ד.      בימי הביניים, מבחינה אמפירית הרבה ממי שהבין את הרציונאל מאחורי המצווה, הפסיק לקיים אותה. => עיון בטעמי המצוות הופך לאיון פוליטי.

ה.      האשמה באנטינומיזם: הבנת טעם המצווה מוריד מערכה של המצווה כיעוד סוציולוגי.

ו.        לייבוביץ: קיים כי ככה צריך להתקיים.

• קיימת במחשבה היהודית עיסוק אדיר בטעמי המצוות. (אפילו עד מצב שבו מי שמבין, מגיע לרפיון)
• במחשבה המודרנית, העיסוק בטעמי החוק הוא פחות רלוונטית.

• (רמב"ם מו"נ – חלק ב' פרק מ')=> הבחנה בין תורה נימוסית (תיקון הגוף, הרחקת הקוע, עשיית הטוב) לבין תורה אלוהית (תיקון הנפש, שלמותו של האדם).

ז.       המדיני הוא האישי.

ח.       מצוות מביאות להתפתחות נפשית.

• ·         רבי יוסף אלבו – היררכיה בין תורות + פיתוח תפיסת הרמב"ם:  

ט.      חוקי אקווינס:

א.      החוק הנצחי – חוקי הפיסיקה שהאל קבע.

ב.      החוק הטבעי – הנורמות המוסריות המתקיימות בכל חברה. "מפורסמות" (אני לא בטוח שהרמב"ם היה מגדיר ככה את המפורסמות). חוק שמקור תוקפו הוא החברה.

ג.        חוק אלוהי – חוק שמקור תוקפו הוא מהתגלות האל.

ד.      חוק אנושי – תיקון חברה ותרבות מסוימת על פי חוק. (החוק הזה לא יכול לסתור את כללי המוסר של החוק הטבעי).

י.        3 המימדים שמציע אלבו:

א.      החוק הטבעי של אלבו – אוניברסאלי.

ב.      הדת (חוק) הנימוסית – פרטיקולארית ותלוית תרבות, סובייקטיבי. (הנימוסית של הרמב"ם כוללת בתוכה גם את הנימוסית וגם את הטבעית של אלבו)

ג.        החוק האלוהי: אמיתי. נצחי.