דקארט – הגיונות – פרק 6
משל השעווה – דקארט עושה קפיצה במהלך שהוא עושה. הוא לא אומר לנו מה הוא מבחין בחתיכת השעווה על שום היותה שעווה אלא קופץ לגזור כלל לגבי כל הגופים. הוא לכאורה מוביל אותנו להכיר משהו לגבי השעווה, אבל אנחנו לא יוצאים עם שום תובנה מיוחדת לגביה אלא מקבלים אינטואיציה כללית לגבי 'חומר'.
המהלך של דקארט שילווה אותנו לאורך כל הקורס הוא היחס בין קשרי ההכרה. תחילתו במהלך הספק והקוגיטו, אבל הוא רוצה לעשות סדר חדש באופני המחשבה שלנו. עכשיו הוא מסביר איזו פונקציה התפיסה החושית משמשת.
פרק 6 – האפיון של הדמיון לעומת השכל. הוא טוען קודם כל שהדמיון מוגבל לעומת האינטואיציה השכלית מבחינה כמותית. היכולת שלנו להתעסק בדברים שלא ניתן לדמיינם באופן מדויק (כגון מצולע בעל אלף צלעות) מוכיחה זאת. לכן לדעת דקארט אנחנו מוטים לחשוב שהתפיסה החושית משחקת איזהשהו תפקיד הכרחי – לדעתו היא רק נספח נוסף לתפיסה השכלית. לכאן נכנסת סוגיית המאמץ – הדמיון הוא מהלך נוסף של השכל מעבר לתפיסה המושגית שממילא יש לנו, ולכן מדובר במאמץ נוסף שנעשה. אבחנה נוספת בין הדמיון לשכל היא שהאינטואיציה השכלית היא מהלך של התבוננות פנימה שמה שיש בתוכנו, ואילו הדמיון הוא מהלך של פניה החוצה. אותה פעילות מאומצת של דמיון הינה פניה מאומצת החוצה מתוכנו.
למרות ששניהם פעולות של המחשבה, קיימת משמעות לאבחנה ביניהם – המשמעות היא שהדמיון אינו הכרחי (ניתן לחשוב על עצמך ללא דמיון) ולכן מה ששיך למהותי הוא רק האינטואציה השכלית. הדמיון הוא תכונה מקרית בלבד – ובשלב הבא ננסה להבין מה תפקידו ומה היחס בינו לבין האינטואיציה. כנראה שיש גופים מסויימים בסביבה, לפי הסתברות, המעוררים את הדמיון.
הערה :הדרך שבה דקארט גורם לנו לתפוס את עצמנו מתוך הטלת הספק והקוגיטו היא דוגמא לתפיסה שכלית אינטואיטיבית ללא כל צורך בדמיון.
דקארט עושה עתה שימוש במהלך פילוסופי מוכר – אם משהו ניתן לתפיסה מושגית באופן נפרד, אכן מתקיים בנפרד: אם אפשר לתפוס את המחשבה באופן נפרד מההתשפטות, משמע שכל אחד מהם הוא נפרד. עכשיו השאלה היא מה הקשר (המקרי) בין השניים. לצורך כך מכניס דקארט ישות נוספת – והיא הרוח.
האפשרות קודמת לקיום – "קיום" של משולש בתפיסה המושגית שלי איננו כרוך בקיומו הקונקרטי של משולש כלשהו. הקונקרטי הא סתם מימוש של אחת האפשרויות הקיימות באינטואיציה השכלית. זוהי בדיוק היכולת שלי להתבונן באידאות.
המהלך שמוכיח קיום קונקרטי של גופים נעשה לאחר שדקארט מזכיר שהחושים הם פסיביים. היכולת לייצר דימויים היא פסיבית. ולא יכול להיות שהאל נטע בנו את היכולת הזאת – מתוך עקרון הטעם הטוב שאנחנו מייחסים לאלוהים, אנחנו מניחים שיש גופים חיצוניים.
