התפשטות הדמוקרטיה
אנו חיים בעולם, שעובר תהליך אינטנסיבי ומקיף של דמוקרטיזציה.
הדמוקרטיה הפכה כיום להיות החלופה הכמעט יחידה. אין חלופות שקוראות תיגר על המשטר הדמוקרטי. היא הפכה לברירת מחדל. החלופות הפאשיסטיות והקומוניסטיות לא נתפסות יותר כלגיטימיות ברחבי העולם (כולל במדינות הקוראות לעצמן קומוניסטיות, סין – לדוגמא). יש פה ושם ניסיונות – המשטר האיראני מנסה להציע חלופה דתית ואילו בדרום מזרח אסיה יש רעיונות ליצור משטר אסיאני, אך המאבק הרעיוני בין הדמוקרטיה לחלופות אחרות הוכרע בבירור (לפחות בשלב זה) לכיוון הדמוקרטיה.
כיום מאפיין את העולם גידולן של הדמוקרטיות. יותר ממחצית מדינות העולם הן דמוקרטיות, אך רק חלק קטן הן דמוקרטיות ליברליות.
פוקימה טען שהגענו לקץ ההיסטוריה, במובן שהויכוחים האידיאולוגים הגדולים הסתיימו. הוא טען שהדמוקרטיה, הקפיטליזם והליברליזם נצחו וכעת מתרחשת תקופה, בה מתרחשת מלחמת מאסף של אידיאולוגיות. יש לעומתו, אנשים פסימיים יותר, הטוענים שהעולם הפך להיות מרוכז במלחמות: מסורת מול מודרניות, פונדמנטליים מול קפיטליסטים. הללו טוענים, שהדמוקרטיה לא נמצאת במצב טוב משום שהקפיטליזם איננו מגלם, הלכה למעשה, את ערכי הדמוקרטיה. הדגש שלו הוא על עולם של צרכנים… יש תופעה של העדר השתתפות פוליטית.
התייחסות לברבר בנימין ("ג’יהד נגד מקוורלד")
- חצי מהעולם שבוי בקונספציה של הגלובליזציה ואילו חצי מן העולם שבוי בקונספציה של מאבקי הכוחות הלאומיים, המקומיים הישנים (ג'יהד, למי שייך עת הזית)
- האתגר בגלובליזציה הוא למצוא איזור בין שימור תודעה של זהות של בית והקהילה לבין הגלובליזציה, המביאה איתה את המהפכה הטכנולוגית.
סמואל הנטינטגון – הסתכל היסטורית על התפשטות הדמוקרטיה בעולם וזיהה שלושה גלים של דמוקרטיזציה, בכל גל של עלייה נשארו שאריות. מספר המדינות הדמוקרטיות בעולם התרבה. בסופו של דבר, מדובר בתהליך של "שני צעדים קדימה וצעד אחד אחורה" ß הדמוקרטיה הולכת ומתפשטת.
הוא היה צריך להגדיר את הדמוקרטיה בצורה מדויקת – לבחון האם מדינות מסוימות הן דמוקרטיות או לא. הוא בחר בהגדרת הדמוקרטיה של שומפסטר – דמוקרטיה היא משטר שבו מקבלי ההחלטות העיקריים נבחרים בבחירות הוגנות ותקופתיות, בהם מועמדים מתמודדים על קולות כל האוכלוסיה הבוגרת. כלומר, הוא ביסס את הדמוקרטיה על השתתפות ותחרות ולא מדבר בהכרח על ייצוגיות או שלטון העם. הוא נדרש לדיכוטומיה – אבחנה ברורה: דמוקרטי או לא. במחקרים אחרים, מבצעים בחינה על בסיס רצף – עד כמה המדינה דמוקרטית או לא דמוקרטית.
גל 1 – ארה"ב היא המדינה הראשונה בה היתה זכות בחירות כלליות כמעט מוחלטת לגברים ולנשים. רק ב-1919 נתנה הזכות לנשים, כאשר השחורים קיבלו זכות הצבעה לאחר מלחמת האזרחים (למרות שהלכה למעשה, יכלו להצביע כמו שצריך בדרום רק החל משנות השישים). לפי הגדרתו, ארה"ב היא הדמוקרטיה הראשונה. היא מדינה ליברלית יותר מדמוקרטית במובן שהגבלות השלטון קדמו לדמוקרטיה. המונח הראשונית – הגבלות השלטון, איזונים ובלמים ß רק לאחר מכן היא התרחבה במישור הדמוקרטי – זכות הצבעה…
יש הטוענים, כי החוקה האמריקאית עוצמה לא רק על ידי אידיאלים שמימיים אלא על ידי רצון של בעלי הרכוש למנוע פגיעה בקניינם על ידי ההמון העני. כלומר, קודם מדינה מוגבלת – התרחבות הדמוקרטיה… על מנת לקבל החלטה צריך הכרעת רוב, המדינה מאוד מוגבלת, למעט מדיניות חוץ.
בריטניה גם הוקמה על ידי הגבלת השלטון ß הרחבת ההשתתפות, החלה ב"מאגנה כרתא" והרחבה של זכות הבחירה לקחה זמן רב. היא הורחבה החל מתחילת המאה ה-19, כוחה של המלוכה ירד בהדרגה וגם העוצמה של בית הלורדים. בריטניה היא לא מדינה המבוססת על עקרונות החוקים והבלמים (בעבר היא כן היתה ß איזונים בין המלך ß פרלמנט ß בית הלורדים). היום יש עליונות מוחלטת לפרלמנט. מונטסקייה דיבר על בריטניה בחזיונו על הפרדת רשויות.
בגל הראשון רוב הדמוקרטיות, שהיו רובן בצפון אמריקה, מערב אירופה ומעט בדרום אמריקה ומזרח אירופה.. רובם לא שרדו את גל הירידה הראשון – גרמניה, איטליה, ספרד, פורטוגל… המדינות אשר היו תחת הכיבוש הנאצי ß כלומר שלטון פאשיסטי, מיליטנטי…
גל II – מיד לאחר מלחמת העולם השנייה. רוב מדינות אירופה לאחר המלחמה שבו להיות דמוקרטיות. ואז הגיעה הנסיגה של הגל השני בשנות ה-60 – ברוב אמריקה הלטינית עולים משטרים צבאיים… (צילה החזיקה מעמד עד 73 – אז עולה שם פינושה…).
גל III – ראשית שנות ה-70 עד אמצע שנות ה-80 – דרום אירופה: יוון, פורטוגל, ספרד הופכות להיות דמוקרטיות. באמריקה הלטינית מתרגש תהליך של דמוקרטיזציה, כאשר הגוש הקומוניסטי מתמוטט. כמו כן, דמוקרטיזציה באסיה, דרום קוריאה. במזה"ת הדמוקרטיה מוגבלת…
- הנטינטון עורר סערה בעולם כאשר טען שאת הדמוקרטיזציה בעולם ניתן להסביר על בסיס תרבותי.
הנטינגטון טען כי דת היא תרבות עם שלה השלכות פוליטיות, ולכן מדינות פרוטסטנטיות הן יותר דמוקרטיות כיוון שיש בהן יותר שוויון לעומת הקתוליות, בה הכומר הוא הגורם המקשר אל מול האל. בנוסף, הוא טען שחלק מהעולם רואה בדמוקרטיה איום, בשל אלמנטים סמכותיים שקיימים בה. לדידו, זו אחת הבעיות של העולם המוסלמי לאמץ את הדמוקרטיה, בין היתר בשל בעיות הלכה. הוא העלה סברה, כי יתכן שהדמוקרטיה לא מתאימה לחלק מהעולם ואל לנו לכפות אותה בגוון המערבי שלה על כל העולם.
- יש לציין, כי במדינות אסיה השונות, הדמוקרטיה לא נתפסת כדבר חיובי. מדינות כמו סינגפור או ויאטנאם, לא מקבלות את הרעיון הבסיסי של האינדיבידואליזם, שעליו מתבססות הדמוקרטיות המערביות. הם מעלים על נס את חשיבותה של הקבוצה, ומדחיקים את זכויות האינדיבידואל. המודל שהם יצרו, שאותו הם מכנים "דמוקרטיה אסיאתית", לא מערבית, הוא למעשה סוג של סמי-דמוקרטיה. הם דוגלים בשלטון ריכוזי וחזק, אשר יוכל להניע תהליכים ולתכנן לטווח ארוך, מבלי להיות מודאג משיקולים אלקטוריאליים קצרי-מועד. בין אם אנו מסכימים אם גישה זו ובין אם לוו, אין להתעלם מהעובדה, שמדינות כגון סינגפור, הצליחו להתקדם בצורה מטאורית במישור הכלכלי, תודות לגישה זו. בנוסף, ממשלים אלו זוכים לא אחת ללגיטימציה בציבור שלהם.
