מלחמת וייטנאם והשפעותיה על מאבק השחורים ותהליכים פוליטיים
הביטוי המשמעותי ביותר למאבק השחורים התממש במלחמת וייטנאם. הבעיה המרכזית במלחמת וייטנאם הנה שבשום שלב הקונגרס לא הכריז על מלחמה.
בסוף שנות ה-50', עם הנסיגה הצרפתית מהאזור, נוצרו בפועל שתי מדינות בוייטנאם – צפון קומוניסטי (בהנהגת הו צ'י מין), שבו צבא הוייטקונג; ודרום שנתמך על ידי המערב. האו"ם הכיר רק בדרום, בעוד הצפון נתפס כמורד. מנגד, הציבור הוייטנאמי תמך בצפון הקומוניסטי, מאחר והדרום נתפס כמושחת ונשלט על ידי ממשלת בובות שנתמכה ע"י ארה"ב. ארה"ב הייתה מצידה מחויבת לדרום ושלחה למדינה יועצים. המעורבות האמריקנים הלכה והעמיקה, וארה"ב החלה לשלוח חיילים למדינה. התהליך הגיע לשיאו בסוף שנות ה-60'.
עקב "תיאורית הדומינו", ארה"ב הסתבכה במעורבות בוייטנאם, הרחק מעין הציבור וללא אישור הקונגרס. מתוך חצי מיליון החיילים האמריקנים בוייטנאם, יותר מרבע היו שחורים.
1968 – מתקפה של הוייטקונג על השגרירות האמריקנית. בארה"ב נפל האסימון כי מדובר במלחמה של ממש. במקביל, החלה מחאה ציבורית כנגד המעורבות האמריקנית, נוכח הטענה כי במדינה מתחוללת למעשה מלחמת אזרחים, שלארה"ב לא היה צריך להיות בה חלק.
באותה שנה התקיימה מערכת בחירות בארה"ב. ג'ונסון, שהיה הנשיא החל ליצור מדיניות של "חברה גדולה", שהייתה סוג של מדיניות רווחה מוגבלת. מנגד, ג'ונסון נתפס כנשיא שסיבך את ארה"ב בוייטנאם. במערכת הבחירות, הנושא הוייטנאמי הפך למרכזי. ג'ונסון פרש מההתמודדות, והחליף אותו רוברט קנדי, אחיו של הנשיא ג'ון קנדי. לצערו המר, גם הוא נרצח – על ידי סרחאן סרחאן, מחבל פלסטיני. כתוצאה, בבחירות ניצח המועמד הרפובליקני, ניקסון.
מבחינות רבות, מלחמת וייטנאם היוותה קטליזטור לקידום ותיקון מעמד השחורים. הנושא של אפליה מתקנת החל להתפתח בשנות ה-70'. למרות הערכים שניסו הסיקסטיז לשדר, החברה האמריקנית לא התקדמה, והעסק התפוצץ עם בחירתו של ניקסון לנשיא. למרות שהנשיאות של ניקסון הייתה מוצלחת (ניקסון היה הנשיא הראשון שביקר בסין הקומוניסטית), הוטבעו בה כתמים. בניגוד להבטחות, ניקסון לא הוציא את ארה"ב מוייטנאם, והסתבך במלחמה גם בקמבודיה. עם זאת, משטר ניקסון נזכר בעיקר בשל פרשיות השחיתות שנקשרו בו.
1972 – פרשת "ווטרגייט", שהביאה להתפטרותו של ניקסון, שהואשם כי שלח אנשים לרגל אחרי המפלגה הדמוקרטית. ההאשמה החמורה ביותר לא הייתה במעשה עצמו, אלא בשקר לוועדת החקירה בעניין. ניקסון לא הודח אלא התפטר, והנשיא שהחליפו החליט לעצור את החקירה.
הנשיאים שבאו לאחר מכן, פורד וקארטר, לא הציגו הישגים משמעותיים.
1980 – בחירת רייגן לנשיא. רייגן הביא סגנון אחר של נשיאות, ופתח עידן חדש בפוליטיקה האמריקנית – רייגניזם, שכלל שינוי בסדרי העדיפויות. ניכר דמיון רב בין עידן רייגן בארה"ב לבין עידן תאצ'ר בבריטניה.
רייגן הבין כי הכוח הגדול של הפוליטיקה והנשיאות טמון במעמד הביניים. הוא השפיע על דפוסי ההצבעה בצורה מהותית. מבחינה כלכלית, רייגן נסוג ממדיניות "החברה הגדולה" וחזר למדיניות של שוק חופשי. המשמעות – קיצוץ במיסוי ובהוצאות הממשל והציבור, וכתוצאה – עליית חברות הענק של המגזר הפרטי. תהליך זה הביא לכך שהעשירים מאוד הרוויחו, העניים הפסידו, ומעמד הביניים נחלק לשני רבדים – עליון ותחתון. העליון הרוויח מהמהלך (התפתחות מעמד השכירים, "יאפים", שכונו "הדמוקרטים של רייגן") והצביע לרייגן הרפובליקני.
בנוסף, בעקבות התהליכים האלו החמירו העוני והפשיעה בצפון ארה"ב, ונוצרה תנועה דמוגרפית למדינות הדרום. הדרום החל להצביע למפלגה הרפובליקנית, לראשונה מאז מלחמת האזרחים (לינקולן היה רפובליקני, ועל בסיס זאת הצביע הדרום לדמוקרטים).
למדיניות שייצג רייגן היה פן נוסף – ניאו-שמרנות (חיזוק ערכי המשפחה והדת וכו'). למרות שדווקא הרפובליקנים מינו יותר נשים לתפקידי ממשל בכירים, בעידן רייגן מעמד האישה (שעבר תהפוכות בעקבות שנות ה-60') החל להיפגע, בעקבות העיצוב מחדש של ערכי המשפחה.
1984 – פסק דין רו בשאלת ההפלות, שהדגיש את השיח הניאו-שמרני (חירות האישה להחליט מול הזכות לחיים של העובר).
