מדעי המדינה: סוגי חברות

סוגי חברות:

א. שבט של ציידים- מלקטים.

ב. חברה אגגרית-חקלאית.

ג. חברה תעשייתית וחקלאות שבתוכה-מה שייחד אותה היא דיפרנסציה-התמחות בכל מיני

    תחומים. זוהי מע' חליפין כי כל אחד מתמחה והוא מפיק הרבה יותר מהטבע והוא עושה את

    זה יותר טוב.

ד. המדינה תבטיח את יחסי החליפין ע"י כח הכפייה. המדינה קובעת מה מותר ומה אסור, היא מגדירה את זכות הקניין. גלנר טוען כי במדינה המודרנית יש נגישות לחינוך, היא יצרה האחדה של השפה ויצרה את התשתית לחינוך-קרוא וכתוב, חינוך לאזרחות הגורמת לנאמנות. המדינה (עפ"י הגדרות של וובר עם מונופול על כח הכפייה) נוצרה משינוי טכנולוגי שהתרחש בחברה.  לפעמים האלומיות בחברה יותר חזקה מצרכים כלכליים-לדוגמא אנשי קוובק רוצים להיפרד מקנדה.

לאומיות = השתייכות לקבוצה נוספת המלוכדת מבחינה היסטורית, תרבותיות, חברתית וכו'.

המאמר מציג כי המושג 'לאומיות' הוא מורכב ומסובך, וכן שאין קונצנזוס ברור על ההגדרה שלו, למרות שיש הסכמה לא מעטה על ההיבטים של הלאומיות. ניתן להסיק מן המאמר כי חוקרים רבים (גלנר, בנדיקט אנדרסון ועוד) גרסו כי לאום וגבולותיו הם תוצאה של צירוף בין חומרים נתונים של הניסיון התרבותי ובין דימיון של סיפור על לידה ומימוש קולקטיבי.

תחושת ההשתייכות, אם כן, כרוכה ברגש, וכן במגמה לפיה אדם רואה עצמו כחלק מקבוצה. הלאומיות משתמשת לצורך הגיבוש של עצמה כקבוצה בחומרים של הזיכרון ההיסטורי ובחומרים נוספים (שפה, דת, וכו'). מה מביא חומרים אלו לכלל גיבוש למשמעות של דבר שלם, שבו הפרטים רואים עצמם כחלקים שלו? התשובה של החוקרים לשאלה זו היא שמה שמחבר את החומרים האלו לשלם הוא סוג של דמיון. מסתבר כי בניתוח הזיכרון הקולקטיבי הלאומי, ניתן לראות כי הוא מבוסס בחלקו על מיתוסים ודברים שהומצאו במהלך השנים (סילופים, חצאי אמיתות וכו') ע"מ לאחד את הפרטים.

מה שחשוב, לכן, איננו התוכן או הבסיס האובייקטיבי של הקבוצה הזו, אלא עצם העובדה שלקבוצה זו יש את התחושה המשותפת שיש להם עבר משותף בעל משמעות, ומקורות משותפים. אם נחלק את התפקיד של ההיסטוריונים בתנועות הלאומיות, ניתן לראות כי יש היסטוריונים שחוקרים את המיתוסים ויש כאלו שמבקרים אותו. 'מטפחי המיתוסים' מתנגדים לכל ערעור של התשתית המיתולוגית של הלאום. כנ"ל לגבי ההגדרה האתניות והביולוגיות של הקבוצה. אחד מהדברים המקובלים בהקשר של קבוצה, הוא שיש לה בסיס ביולוגי/פיזיולוגי משותף במידה רבה, ובצורה הקיצונית עמדה זו משתקפת בתופעת הגזענות. מתברר כי ביולוגים של אוכלוסיות (וביניהם פרופסור הרנס מאייר) מצאו כי שהבסיס הביולוגי הגנטי של הפרטים שרואים עצמם יהודים/איטלקים/צרפתים איננו קיים. כלומר, אין הגדרה מדעית של גזע, והמונח 'גזע' הוחלף במונח אחר (breeding population), הקובע כי הגבולות בין הגזעים השונים משתנים במהלך השנים. מאייר הוכיח, למשל, כי אין שום דבר משותף בדם של בני לאום מסוים (כפי שהייתה נטייה להאמין בעבר). מבחינה מסוימת, התודעה של הייחוד (שהיא בד"כ שקרית) היא חשובה הרבה יותר מהעובדה האובייקטיבית של הייחוד (אשר בד"כ לא קיימת).

לאום זו מהות שנוצרת כתוצאה מהיכולת של קהילה מסוימת לדמיין את עצמה כלאום. כל ילד 'נולד' אל תוך המציאות הזו של הלאומיות ולכן היא נראית לו כדבר מובן מאליו.

כיום, כמעט ולא ניתן למצוא חברה שהיא הומוגנית לחלוטין מבחינת הלאום, ומכך ניתן להסיק כי הלאומיות היא דבר שנוצר ומתכלה כל הזמן. יש גבולות של קהילות שרואות עצמן כאומות, וכחלק מתהליכים היסטוריים גבולות אלו מיטשטשים ומשתנים. צרפת, למשל, מגדירה עצמה כלאום צרפתי אזרחי, ולכן החליטה שלא לאפשר לאזרחים בעלי לאום שונה להסתובב ברחוב עם רעלות וכיפות, מכיון שזה עלול לפגוע בלאום הצרפתי. גלנר אומר שיש סוגים רבים של לאומיות, וריבוי זה נובע מכך שקהילות שונות מדמיינות את המשותף להן בצוות שונות. (עצם התפיסה של מושג 'לאום' שונה בישראל מן התפיסה של המושג בצרפת, ולכן קיימים סוגים שונים של לאום: למשל בישראל יש קשר הדוק בין לאום ובין דת, בעוד שללאום הצרפתי הרבה פחות). סוגייה מעניינת דנה בהשפעות של האיחוד האירופי על הלאומיות באירופה, כלומר, האם הנאמנות לאיחוד האירופי עתידה לסכן את הלאומיות האישית של כל מדינה. מבחינה מסוימת, ניתן לומר כי אנחנו נמצאים בעידן שהלאומנות עדיין פורחת בחלקים מסוימים של העולם, בעוד שבחלקים אחרים נעשה ניסיון ברור לדחות אותה.