1. עמוס עוז, "שר הביטחון ומרחב המחיה," מתוך עוז, באור התכלת העזה.
הקטע הוא למעשה ביקורת על נאומו של שר הביטחון דאז משה דיין בשנת 1967 לאחר מלחמת ששת הימים, שבו הוא קורא "לוותר על הנוסחה של נסיגה מן השטחים שנכבשו תמורת הסכמי שלום" (ראה להלן כתבה מעיתון דבר).
עמוס עוז יוצא כנגדו בגלל ש"השר ביטא השקפה מנוגדת למטרותיה של הממשלה שהוא חבר בה בנושאים שהוא עצמו מופקד עליהם" לדעת עוז "אין אדם רשאי לחלוק על עיקרון זה (החזקת השטחים עד בה השלום) ולהוסיף להיות מופקד על ביצועו".
במיוחד יוצא עוז כנגד הפן המיתי של דבריו של דיין, להלן מובאה מדבריו של דיין בכתבה שעוז בחר לא להביא "צריך להבחין בין שטחים בצפון ובדרום לבין הגדה, על האחרונה חל לא רק השיקול הביטחוני, אלא גם שיקול עמוק הרבה יותר. חבל ההר הוא ערש דברי ימינו. ובכל חישובי גבולותיה העתידים של המדינה יש לראות גם את הזיקה ההיסטורית לחבל ארץ זה, ארץ התנ"ך".
עוז אומר שיש מקום לתיקון הגבול של 48 במסגרת הסכם שלום אך "מכאן ועד להחייאת המיתוס של הגבול ההיסטורי או הגבולות הטבעיים הדרך רב" ובכלל הוא גורס שכל עניין הגבולות ההיסטוריים אינו מדויק והגבולות של ממלכת ישראל ויהודה היו בשינויים מתמידים.
עוז "המצב האבסורדי שבין ישראל לשכנותיה…לא יבוא על תיקונו עם הרחבת גבולות המדינה משום שנימצא שולטים על אוכלוסייה זרה, בניגוד לרצונה ולזכויותיה. שליטה כזו לאורך ימים טומנת בחובה אבסורד חמור לאין ערוך יותר מאשר פיתולי הקו של שביתת הנשק".
"ההיגיון היחיד שיש לו קיום…הוא ההיגיון הדמוגרפי: יושביו של חבל ארץ זכאים להיות אדונים לגורלם. הזכות המקודשת להגדרה עצמית ולקוממיות מדינית צריך שתישמר "אפילו" לערבים…אמת, אין לסגת ללא הסכם שלום יציב ומבוסס. חודש שנה או דור יהיה עלינו לשבת ככובשים…ובאין ברירה וכאמצעי לחץ לקירוב השלום. לא כגואלים ולא כמשחררים. רק בדמדומים של מיתוס אפשר לדבר על שחרורה של אדמה…אין אדמות משועבדות ואין שחרור לאדמות. יש אנשים משועבדים, ורק לגבי בני אדם יש משמעות למילה שחרור…עמה של פלסטין אשר זכותו "להיות עם חופשי בארצו" צריך שתישמר ושתוחזר לו ביום שבו תוכר ותובטח זכותנו שלנו להיות עם חופשי בארצנו.
"תושבי שכם ועזה אינם "אספסוף תת אנושי שיש להורישו כדי ליצור מרחב מחיה" "כיבוש הוא מצב ארעי.תמיד. ובדורנו – על אחת כמה וכמה. יושבי הגדה המערבית אינם רוצים בשלטוננו. עלינו לכפות עליהם שלטון זה. בדרכי נועם ואולי לא יהיה מנוס גם מדרכי דיכוי. אבל זהו מצב חולף…. שלא להזכיר את ההרס המוסרי המוחלט אשר כיבוש ממושך גורם לכובש".
"בכל מקרה עלינו להיות מוכנים למרדות ולמרי. ניאלץ לדכאם, אך נוכל להבינם ולכבדם. לא נולדנו להיות עם של אדונים…ככל שיקצר הכיבוש, כן ייטב לנו. כי גם כיבוש בלית ברירה הוא כיבוש משחית…אני חרד מפני הזרע שנטמן בלב הכובשים…".
" הביטוי "מרחב מחיה" מטמא את המלחמה שהייתה מלחמה על עצם חיינו…לא בשמי ולא בשם ממשלתי נקט דיין ביטוי מחריד זה…אין להבין מה ראה דיין לבטא נימה אשר מייחסים לנו המרושעים שבין שונאינו"
עוז מודע להלך הדברים שסביב נאומו של דיין, ואף מביע חשש מכך שדעתו היא דעת מיעוט:
" ולאחרונה כתב דבר מעיד כי נאומו של שר הביטחון הופסק כפעם בפעם במחיאות כפיים סוערות. חוששני כי אמת בפיו, חוששני, כי שכרון של מנצחים מקיף אותנו", "אני חושש שדברים פשוטים אלו עשויים להישמע אצלנו כמעט כדברי כפירה או בגידה"…
על דבריו של בן גוריון שנאם אחרי דיין באותו כינוס "רק תמימים ומוכי סנוורים יכולים להניח כי מלחמת ששת הימים היא המלחמה האחרונה והיא שתביא את השלום", עוז מגיב: "אני מודה כרבים מבין חבריי הלוחמים… הייתי גם אני בין התמימים מוכי הסנוורים והאמנתי שמלחמה זו עשויה להביא בעקבותיה את השלום הנכסף…"
אם כן, יש כאן מספר ערכים מרכזיים שעוז שם עליהם דגש:
- החופש – "יושביו של חבל ארץ זכאים להיות אדונים לגורלם", וכן החופש למימוש הלאומיות – "הזכות המקודשת של כל עם להיות חופשי בארצו" ,
- ערך השוויון בין בני אדם באשר הם בני אדם – " לא נולדנו להיות עם של אדונים…ככל שיקצר הכיבוש, כן ייטב לנו. כי גם כיבוש בלית ברירה הוא כיבוש משחית…"
- האדם כערך עליון על אדמה – "אין אדמות משועבדות ואין שחרור לאדמות. יש אנשים משועבדים, ורק לגבי בני אדם יש משמעות למילה שחרור"
- השלום וההרמוניה – " אני מודה כרבים מבין חבריי הלוחמים… הייתי גם אני בין התמימים מוכי הסנוורים והאמנתי שמלחמה זו עשויה להביא בעקבותיה את השלום הנכסף…"
לסיכום, עוז יוצא כנגד שכרון המנצחים שפושט בישראל ובראשיה באותם הימים, מפאת הסכנה בדבר היחס לערבים שהוא יכול להוביל אליו, כאן בדבריו הוא מתריע מפני השפעת הכיבוש על מוסריותו ודמותו של העם, ומוציא בזאת קול קורא כחזון לשוויון ושלום לאור מרכזיותו של צלם האדם המשותף לכל אדם באשר הוא אדם, מעבר לגורמים מפרדים כלאומיות, אדמה ואינטרסים מדיניים. לאור השסע הערבי-יהודי ודווקא בשעה של ניצחון – הוא מתריע מפני הכיבוש. לדעתי, ניתן לומר כי במקום המיתוס של האדמה שעוז מבקר הוא מציב את מיתוס האדם, לפיו יש לשחרר את האדם מכבליו, ובין היתר מהלאומנות והקשר הבלתי רציונאלי לאדמה, על מנת לממש את הערכים המרכזיים בעיניו : חופש, שוויון ושלום.
