ויקטור פרנקל היה פסיכיאטר, ניצול שואה, והוגה שהחזיר לאדם את מה שהפסיכולוגיה של זמנו נטתה לשכוח – הנשמה. בשעה שפרויד דיבר על האדם כיצור המחפש עונג, ואדלר כיצור המחפש כוח, פרנקל העז לטעון כי האדם הוא קודם כול יצור מחפש משמעות. הרצון להבין למה הוא חי, ולא רק איך הוא שורד, הוא מה שמניע את נפשו.
בין הנאה לכוונה
בעולם המודרני, אנו נוטים לחשוב שהאושר הוא יעד החיים. אבל פרנקל הבחין בין סיפוק לבין משמעות. סיפוק הוא רגש – חולף, תלוי נסיבות; משמעות היא יחס לעולם – היא יכולה ללוות אותנו גם ברגעי כאב.
האדם המאושר עשוי להפסיק להיות מאושר ברגע שמשהו משתבש; האדם בעל המשמעות יכול לעמוד גם מול אסון, משום שהוא יודע לשם מה הוא חי. כך כתב פרנקל: “מי שיש לו למה – יוכל לשאת כמעט כל איך.”
הגישה הזו אינה רק תיאוריה, אלא נולדה מתוך מציאות בלתי נתפסת. פרנקל חווה את מחנות הריכוז, שם ראה כיצד אנשים שאיבדו כל רכוש וקרוב משפחה מצאו כוח להמשיך לחיות – לא בזכות תקווה לחופש, אלא בזכות מטרה: ילד שיחכה להם, אמונה, או אפילו הרצון לספר לעולם מה שקרה. אחרים, שאיבדו את תחושת הטעם, קרסו.
הרצון למשמעות — האנרגיה של הנפש
פרנקל כינה את המוטיבציה הזו “הרצון למשמעות” (Will to Meaning). זהו הכוח שמאפשר לנו לשאת את החיים ולא רק להימנע מסבל. כל אדם, אמר, זקוק לדעת שהחיים שלו משרתים משהו גדול ממנו — אהבה, יצירה, אחריות או אמונה.
כשהרצון הזה נחסם, האדם אינו נשאר ניטרלי. הוא חווה ריק קיומי — תחושת שעמום, ניכור ובלבול שמאפיינת כל כך את עולמנו. הלוגותרפיה נולדה כדרך טיפולית לעזור לאדם לגלות מחדש את המשמעות הזו — לא כפתרון חיצוני, אלא כהתבוננות פנימית בשאלה “מה החיים מבקשים ממני?”.
החופש לבחור את עמדתנו
לוגותרפיה אינה רק שיטת טיפול, אלא גם השקפת עולם. היא מבוססת על אמונה בלתי מתפשרת בחירותו הרוחנית של האדם. גם אם איננו בוחרים את הנסיבות שלנו, אנו בוחרים את היחס אליהן.
בכך פרנקל חידש רעיון פילוסופי עמוק: שהחופש האנושי האמיתי אינו החופש ממשהו, אלא החופש אל משהו — היכולת לבחור באחריות, במשמעות, באהבה.
פרנקל שייך לאסכולה ההומניסטית, אך הוא חצה את גבולות הפסיכולוגיה אל תחום שהיום היינו קוראים לו “פילוסופיה של הנפש”. הוא האמין שהאדם אינו ניתן לצמצום למערכת ביוכימית או לדפוסי התנהגות. יש בו ממד רוחני — לא דתי בהכרח, אלא ממד של טרנסצנדנציה, של חריגה מעצמו.
סיכום: האדם כיצור שואל
משנתו של פרנקל מזכירה לנו שהאדם אינו רק עונה על צרכים — הוא שואל שאלות. וכשהוא מפסיק לשאול, הוא מאבד את עצמו. משמעות, עבור פרנקל, אינה דבר שמוצאים במקרה, אלא דבר שמגלים על ידי לקיחת אחריות.
במובן זה, הלוגותרפיה היא הזמנה לחיים של כוונה: לא לשאול “מה אני מצפה מהחיים”, אלא “מה החיים מצפים ממני”.
