המונח "נורמה" מקורו בלטינית, שם שימש לציון סרגל או קו ישר – כלי מדידה שלפיו מיישרים דברים. מהמובן הפיזי התפתח השימוש המטאפורי: מה שנמדד כנכון, תקין, סטנדרטי. במאה ה-19, עם עליית הסטטיסטיקה והרפואה הציבורית, הפך המושג לכלי מרכזי בהבחנה בין "נורמלי" ל"סוטה" – תחילה בגוף, ובהמשך בנפש.
כיום המונח "נורמלי" מצטייר לרוב כברירת מחדל של קיום: רוב האנשים הם נורמליים, ומי שלא – אבנורמלי, כלומר סוטה, חריג או בלתי מתפקד. הפסיכולוגיה המודרנית עסוקה רבות בהבחנה זו, אך מתחת לפני השטח רוחשת שאלה עמוקה בהרבה: האם קיימת בכלל נורמה קבועה, אוניברסלית, שעל פיה ניתן למדוד אדם? התשובה, כמובן, תלויה בגישה שאנו מאמצים – מדעית, תרבותית, או פוליטית. וככל שמתעמקים, מתברר: כל הגדרה של אבנורמליות חושפת מנגנוני כוח, מוסר, ואידיאולוגיה.
ארבע גישות להגדרת אבנורמליות – וכל אחת כושלת בדרכה
הפסיכולוגיה זיהתה לפחות ארבע דרכים עיקריות להגדיר אבנורמליות:
גישה סטטיסטית – כל מה שסוטה מהממוצע (כמו מנת משכל קיצונית או נטייה מינית נדירה) נחשב חריג. אך האם חריג הוא בהכרח פתולוגי? האם גאון מתמטי או אמנית פורצת דרך "אבנורמליים"?
גישה חברתית – התנהגות נורמטיבית מוגדרת לפי כללי החברה. אך מה אם החברה עצמה לא מוסרית? מה באשר לחברות שבהן צייתנות עיוורת או הדרת נשים הן "נורמליות"?
גישה רפואית-קלינית – מאבחנת לפי תסמינים פתולוגיים, כמו דיכאון מתמשך או חרדה משתקת. אך אבחנות אלו תלויות הקשר, משתנות עם הזמן, ולעיתים מבוססות על קונצנזוס מקצועי יותר מאשר על אמת מדעית.
גישה פונקציונלית – האדם אבנורמלי אם הוא אינו מתפקד או פוגע בעצמו/בסביבתו. אך גם כאן, שאלת ה"תפקוד" טעונה ערכים: מהו "חיים תקינים"? ומה אם אדם בוחר בחיים חריגים מתוך חירות?
פוקו: תולדות השפיות כתולדות הדיכוי
הפילוסוף מישל פוקו, בספרו תולדות השיגעון בעידן התבונה, ביקש לערער על ההנחה הבסיסית כי "שיגעון" הוא תופעה טבעית או רפואית. הוא הראה כיצד החברה המודרנית, בשם הנאורות, החלה לכלוא, לבודד ולהשתיק את ה"שונים", תוך יצירת מנגנוני אבחון וטיפול שביסודם – שליטה.
עבור פוקו, השפיות עצמה היא מבנה פוליטי: לא תיאור של אמת פסיכולוגית, אלא תוצאה של מערכות ידע וכוח. הוא זיהה את בתי החולים הפסיכיאטריים לא כמרחבי ריפוי אלא כאמצעי לנרמול והדרה – הממסד מאבחן מי איננו כשיר, וכך מטשטש את גבולות החירות האנושית.
בין ניתוח ביקורתי לאבחון טיפולי
לא רק פוקו. גם זרמים כמו הפסיכולוגיה הרדיקלית, האנטי-פסיכיאטריה (סזארה לאינג, תומאס סאס) והתנועה לזכויות נפשיות מבקרים את הגדרת ה"אבנורמלי" ככוח המדכא שונות. לשיטתם, לעיתים האדם אינו "חולה", אלא משקף בכאב את מחלת החברה: דיכאון כתגובה לשוק קפיטליסטי אכזר, חרדה קיומית כעדות לריק תרבותי.
מאידך, חשוב לסייג: גישות אלו אינן מבטלות את הסבל האישי. לא כל אבחון הוא אקט פוליטי – רבים נעזרים בפסיכיאטריה מתוך צורך אותנטי. אך דווקא לשם טיפול רגיש ומכבד, חשוב לא פחות לשאול: איזה חזון של אנושיות אנו מקדמים דרך הגדרותינו?
