שיטות בחירות במדינות דמוקרטיות מתאפיינות בשלושה מרכיבים עיקריים:
1. במי בוחרים (הנבחרים):
ישנן שתי שיטות של קביעת מי הם הנבחרים:
א. שיטה רשימתית: בוחרים ברשימת מועמדים. ניתן לקבוע את הרשימה ב: בחירות מקדימות (פריימריז), בחירות במוסדות המפלגה, באמצעות ועדה מסדרת של המפלגה.
ב. שיטה אישית: בוחרים מועמד בבחירה ישירה ואישית.
2. אזורי הבחירה:
א. שיטת בחירות ארצית: כל הארץ היא אזור בחירה אחד ואחיד לצרכי חישוב תוצאות הבחירות.
ב. שיטת בחירות אזורית: המדינה מחולקת לכמה אזורים שונים. בכל אזור נבחר נציג או כמה נציגים
של האזור לבית הנבחרים.
3. חלוקת המנדטים.
קביעת חלוקת המושבים בבית הנבחרין בין המפלגות השונות וקביעת
מספר הנציגים שיש לכל מפלגה בפרלמנט:
א. שיטת הבחירות היחסית: חלוקת המנדטים (המושבים) בבית הנבחרים באופן יחסי למספר הקולות שקיבלה כל רשימת מועמדים.
ב. שיטת הבחירות הרובית: כנציגים לבית הנבחרים נבחרים המועמדים של המפלגה שקיבלו את
קולות הבוחרים באזורי הבחירה שלהם.
כל מדינה בוחרת לעצמה את השיטה הרצויה לה משלושת המרכיבים.
שיטת הבחירות היחסית
בשיטת בחירות יחסית הייצוג של המפלגות השונות בבית הנבחרים הוא פועל יוצא של כוחן היחסי של המפלגות המתחרות, כפי שהוא בא לידי ביטוי בקולות הבוחרים ותוצאות ההצבעה בבחירות. שיטה כזו מעודדת ריבוי של מפלגות והיא מבטאת את עקרון שלטון העם ועקרון הפלורליזם.
ריבוי המפלגות תורם ליצירת מערכת רב-מפלגתית בזירה הפוליטית. על-מנת לזכות ברוב בבית הנבחרים ולהקים ממשלה, כמה מפלגות שונות צריכות להתאחד ולהקים קואליציה. המפלגות השותפות בקואליציה על פי רוב שונות זו מזו באידיאולוגיה שלהן ובאינטרסים שלהן ומאחר והממשלה צריכה להיענות לדרישות השונות, ולעיתים סותרות, של המפלגות הלוקחות חלק בקואליציה, ישנה סכנה שריבוי של מפלגות בממשלה עלול לפגוע ביעילות ובתפקוד שלה.
כדי לאזן בין עקרון הייצוגיות בשיטת בחירות יחסיות לבין הבטחת התפקוד, היעילות ויציבות השלטון, המדינות מגבילות את מספר המפלגות שיכולות להיות חברות בבית הנבחרים באמצעות "אחוז החסימה" (אחוז קולות המצביעים מינימלי מתוך כל קולות המצביעים שמפלגה צריכה לקבל כדי שתוכל להיות חלק מבית הנבחרים. ככל שאחוז החסימה גבוה יותר מספר הרשימות המיוצגות בפרלמנט נמוך יותר.
שיטת הבחירות בישראל היא שיטת הבחירות היחסית (רשימתית ארצית). נקבע בחוק הבחירות אחוז חסימה נמוך יחסית: %1.5 מכלל קולות הבוחרים. במדינות אחרות כמו גרמניה אחוז החסימה הוא %5 מקולות הבוחרים, וכך נמנע ייצוגן של מפלגות קטנות בבית הנבחרים.
שיטת הבחירות הרובית
בשיטת בחירות רובים מבחינים בין שתי שיטות שונות של השגת רוב: שיטת הרוב הפשוט ושיטת הרוב המוחלט.
שיטת הרוב הפשוט: לצרכי הבחירות המדינה מתחלקת למספר אזורי בחירה כמספר המושבים בבית הנבחרים ובכל אזור בחירה נבחר נציג אחד דרך רוב קולות פשוט באזורו. הנציג שזכה ברוב קולות פשוט. שיטה כזו מצמצמת את מספר המפלגות שנמצאות בבית הנבחרים. אחד היתרונות של שיטת הבחירות הרובית היא בכך שלמיעוט המרוכז באזור בחירה אחד, יש סיכוי לייצוג בבית הנבחרים אך מאידך אין לו סיכויים כלאו במידה והוא מפוזר על פני אזורי בחירה שונים במדינה. כמו כן, בבחירות רובית הפועלת בשיטת הרוב הפשוט בית הנבחרים אינו בהכרח משקף באופן ישיר את דעת אחוז הבוחרים שהצביעו למפלגות השונות
שיטת הרוב מוחלט: המדינה מתחלקת לאזורי בחירה והייצוג בבית הנבחרים נקבע לפי תוצאות
הבחירות בכל אזור בחירה. המועמד חייב לקבל את הרוב המחולט של קולות המצביעים באזור כדי להיכנס אל בית הנבחרים. במידה ואף אחד מהמועמדים לא זכה ברוב מוחלט מתקיימות בחירות חוזרות, בדרך-כלל בין שני המועמדים שזכו ברוב קולות בסיבוב הראשון. שיטה כזו נותנת כוח למפלגות שלא זכו בסיבוב הראשון ולא עלו לסיבוב השני להגיע להסדר עם אחד מהמועמדים שעלו לסיבוב השני. בעסקה שכזו הם ינחו את הבוחרים שלהם להצביע עבור המועמד, ובתמורה תקבל המפלגה את היכולת לבטא את האינטרסים שלה ושל בוחריה דרך משרות, השפעה או תגמולים אחרים לאחר ניצחון המועמד בבחירות.
ראה גם: שיטת הבחירות בישראל
ראו גם: שיטות בחירות בעולם
