זכויות אדם הן אחת התופעות המוסריות והמשפטיות החשובות בעולם המודרני. כאשר אנו מדברים על עוולות חברתיות או פוליטיות, אנו מפנים את תשומת הלב להפרת זכויות האדם במקום לדבר על מעשים "לא הוגנים" או "לא מוסריים". אך מה עומד מאחורי הרעיון הזה? האם זכויות האדם מבוססות על עקרונות אוניברסליים מוצקים, או שמדובר ברעיון מופשט שמקשה להצדיק אותו?
מה ההבדל בין צורך לרצון?
תיאוריה אחת שמציעה דרך להצדיק זכויות אדם היא התיאוריה של צרכים בסיסיים (כמו פירמידת הצרכים של מאסלו). אך תחילה, יש להבחין בין "צורך" ל"רצון". צורך הוא משהו אובייקטיבי והכרחי לחיים, בעוד שרצון הוא סובייקטיבי ויכול להשתנות בין אדם לאדם. לדוגמה, כולם צריכים מים כדי לשרוד, אבל לא כל אחד "רוצה" אותם באופן מסוים.
האם ניתן להגדיר צרכים בסיסיים?
חוקרים כמו דיוויד מילר ומסימו רנצו ניסו לנסח אילו צרכים ניתן להחשיב כבסיסיים. לדוגמה, מזון, מים, מחסה, ובריאות הם צרכים בסיסיים שמשותפים לכל בני האדם. עם זאת, הבעיה היא שמה שנחשב לצורך בסיסי משתנה בין תרבויות. האם אינטרנט הוא צורך בסיסי? עבור שבטים מבודדים התשובה היא לא, אך עבור תושבי ערים מודרניות הוא יכול להיות חיוני.
האם צרכים יכולים להצדיק זכויות?
כאן טמונה הבעיה המרכזית של התיאוריה. צרכים יכולים להצביע על מה שחיוני לקיום מינימלי, אך הם אינם מצביעים בהכרח על אילו זכויות יש לאדם. למשל, הצורך באוכל לא בהכרח מייצר זכות חוקית לארוחה חינם. יתר על כן, יש מי שטוענים כי הצרכים עצמם אינם מספקים הצדקה נורמטיבית חזקה מספיק: הם מתארים מה "צריך" אבל לא בהכרח מה "מגיע".
התועלת המעשית
למרות הביקורת, תיאוריה זו היא כלי אפקטיבי במאבקים פוליטיים וחברתיים. השיח על צרכים מצליח לעורר הזדהות, כיוון שהוא מבוסס על עקרון פשוט: כולם מבינים מהו רעב או מחסור. מבחינה פוליטית, ההצדקה באמצעות צרכים עשויה להיות משכנעת יותר מהצדקות תיאורטיות מופשטות.
תיאוריית הצרכים מציעה דרך חלקית להצדקת זכויות אדם. היא אולי אינה מספקת הצדקה אוניברסלית מלאה, אך היא יכולה להיות כלי משמעותי בהנעת שינוי חברתי ובהגנה על זכויות במצבים ספציפיים. החיבור בין צרכים לזכויות מעלה שאלות עמוקות על טבע האדם, חברה, ואיך אנו מגדירים חיים "טובים".
