אורפֵּאוּס הוא אחת הדמויות הטרגיות והמרתקות ביותר במיתולוגיה היוונית. כמשורר, זמר ונגן לירה ששיריו ריככו את ליבם של האלים, חיות היער ואפילו את נשמות המתים, הוא מייצג את הכוח העל-טבעי של האמנות ושל הדחף האנושי להביט מעבר לעולם הזה. אך יותר מכל, אורפאוס ידוע בזכות מסעו לשאול בניסיון להחזיר את אהובתו, אירידיקה – מסע שהסתיים בכישלון טרגי והפך אותו לדמות אלמותית של תשוקה, צער וגאונות.
מוצאו שלא אורפאוס וכוחו המוזיקלי
על פי המסורת, אורפאוס היה בנו של אואגרוס, מלך תראקיה, ושל המוזה קאליופה, שהעניקה לו כישרון מוזיקלי אלוהי. נאמר כי אפולו העניק לו לירה, וכל צליל שניגן בה היה כה מופלא עד שחיות היער התקבצו סביבו, הנהרות שינו את זרימתם כדי לשמוע אותו, ואפילו האבנים נעו לקול שירתו.
אורפאוס לא היה רק נגן ומשורר אלא גם גיבור. הוא הצטרף למסעו של יאסון וחבריו הארגונאוטים בחיפוש אחר גיזת הזהב. במהלך המסע, מוזיקתו הצילה את אנשי הצוות כאשר שירתו השתיקה את קולות הסירנות, שלא יכלו להתחרות ביופיו של קולו.
אהבתו לאירידיקה והמסע לשאול
אהבתו של אורפאוס לאירידיקה הייתה עזה, אך קצרה. לאחר נישואיהם, אירידיקה ננשכה על ידי נחש ארסי ומתה. מתוך כאב בלתי נסבל, אורפאוס החליט לרדת לשאול ולהשיב אותה לעולם החיים. חמוש רק בלירתו, הוא ניגן שירים כה מרגשים עד שהארץ רעדה, ופרספונה והאדס עצמו – שליט העולם התחתון – התרככו והסכימו להחזיר את אירידיקה, אך בתנאי אחד: הוא לא יוכל להביט בה עד שיגיעו יחד לעולם החיים.
בלבו של אורפאוס נלחמו האמון והחרדה. בדיוק כשהגיעו לפתח השאול, רגע לפני היציאה, לא יכול היה להתאפק, והביט לאחור כדי לוודא שאירידיקה אכן בעקבותיו. אך בכך שבר את התנאי – ואירידיקה נמשכה חזרה אל עולם המתים לנצח.
הסיפורים על סופו של אורפאוס משתנים. יש האומרים שהוא נשאר לבדו, מתאבל עד שנקרע לגזרים בידי המינאדות, מעריצות דיוניסוס, בשל סירובו לאהוב שוב. ראשו המשיך לשיר גם לאחר מותו, עד שנשטף לחופי האי לסבוס, שם הפך למעין נביא אלמותי.
מורשתו של אורפאוס– האמן שנגע בנצח
אורפאוס הפך לסמל לכוחה של המוזיקה, ליכולת האמנות להקסים, לחצות עולמות ולגעת אפילו באלים ובמוות. אך הוא גם תזכורת לכישלון האנושי, לחשש ולרגע של ספק שיכול לשנות גורלות. דמותו השפיעה על אינספור אמנים, סופרים ומוזיקאים לאורך הדורות, מהטרגדיות היווניות ועד לשירה ולפילוסופיה המודרנית. הוא מגלם את הסיפור הנצחי של האמן – זה שיודע שהכוח לבטא את הכאב והיופי אינו רק מתנה, אלא גם קללה.
