חייו של ז'אן פול סארטר מרתקים ורב-גוניים כמו יצירותיו הפילוסופיות. סארטר, יליד 1905, מפורסם לא רק בזכות תרומתו לפילוסופיה הקיומית אלא גם בזכות יצירותיו בספרות, פוליטיקה ופסיכולוגיה. הקריירה האקדמית המוקדמת של סארטר, במיוחד תקופתו באקול נורמל סופריור היוקרתי בפריז, הניחו את הבסיס לעבודותיו העתידיות. בתקופה זו הוא התוודע לפנומנולוגיה, בעיקר דרך יצירותיו של אדמונד הוסרל. חשיפה זו הייתה מכרעת להתפתחותו הפילוסופית, והובילה בסופו של דבר לפרשנויות שלו ולהרחבות של מחשבה פנומנולוגית.
אחת מפריצות הדרך הפילוסופיות הגדולות של סארטר הגיעה עם פרסום הספר היות ואין (1943), יצירה שחיזקה את המוניטין שלו כאחד מהחשובים שבפילוסופים הקיומיים. בטקסט זה, סארטר חוקר את טבעה של החופש האנושי, התודעה והמורכבות של הונאה עצמית, כשהוא טבע את המושג "האמונה הרעה" (mauvaise foi). סארטר טוען שבני אדם "נדונים להיות חופשיים" – מוטלים באחריות לבחור בעולם נטול משמעות אינהרנטית.
סארטר לא הסתפק בפילוסופיה אקדמית גרידא; יצירותיו התרחבו לספרות, שם חקר רעיונות פילוסופיים באמצעות רומנים, מחזות ומסות. הרומן שלו בחילות (1938), למשל, מתעמק בניכור ובאבסורד של הקיום, בעוד המחזה שלו No Exit (1944) חוקר נושאים של חופש וייסורים פסיכולוגיים מעצמם. עבודות אלו תרמו למשיכה הרחבה שלו, וגישרו על הפער בין הפילוסופיה לקהל הרחב.
מבחינה פוליטית, סארטר היה עסוק מאוד בסוגיות של זמנו. הוא היה מבקר גלוי של הקולוניאליזם ותמך במטרות מרקסיסטיות, למרות שיחסיו עם המרקסיזם היו מורכבים ולעתים קרובות ביקורתיים. העיסוק הפוליטי של סארטר, במיוחד בתקופה שלאחר המלחמה, שיפר עוד יותר את המוניטין שלו כ"אינטלקטואל מעורב". הוא האמין שלאינטלקטואלים מוטלת החובה לערב את עצמם במאבקים הפוליטיים של זמנם, אמונה שהובילה אותו לנקוט עמדות שנויות במחלוקת, כולל סירובו לקבל את פרס נובל לספרות ב-1964.
השפעתו של סארטר לא הייתה מוגבלת לפילוסופיה ופוליטיקה; הוא גם תרם תרומה משמעותית לפסיכולוגיה. תפיסת הפסיכואנליזה הקיומית שלו ביקשה להבין אנשים על סמך הבחירות הבסיסיות שלהם והפרויקטים שהם רודפים אחריהם בחיים. גישה זו שונה מהפסיכואנליזה הפרוידיאנית בכך שהתמקדה בחופש ובאחריות אינדיבידואלית ולא בדחפים לא מודעים.
