מושג האותנטיות של מרטין היידגר, שהוצג בעבודתו המכוננת "הוויה וזמן" (1927), עיצב באופן עמוק את נוף הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית. רעיון זה של חיים אותנטיים, או "eigentlich" בגרמנית, הפך לאבן פינה עבור הוגים אקזיסטנציאליסטים מאוחרים יותר, אשר התמודדו עם השלכותיו והתאימו אותו למסגרות הפילוסופיות שלהם.

מושג האותנטיות של היידגר

עבור היידגר, אותנטיות הייתה קשורה באופן הדוק להבנתו את הקיום האנושי, או "Dasein" (להיות-שם). הוא טען כי בני אדם חיים לעתים קרובות באופן לא אותנטי, שקועים בעולם היומיומי ומתאימים את עצמם לנורמות חברתיות מבלי לערער על קיומם שלהם. אותנטיות, לעומת זאת, כרוכה בהכרה בקיום הסופי של האדם, באימוץ האפשרויות שלו ובלקיחת אחריות על בחירותיו.

השפעה על ז'אן-פול סארטר

ז'אן-פול סארטר, אולי הפילוסוף האקזיסטנציאליסטי הבולט ביותר, הושפע משמעותית מרעיונותיו של היידגר. ב"הישות והאין" (1943), סארטר פיתח את תפיסתו שלו לאותנטיות, אותה כינה "תום לב". בעוד שסארטר דחה חלק מההיבטים של הפילוסופיה של היידגר, הוא אימץ את הרעיון המרכזי שאותנטיות כרוכה בהתמודדות עם החופש והאחריות של האדם.

הצהרתו המפורסמת של סארטר ש"הקיום קודם למהות" יכולה להיחשב כהרחבה של מחשבתו של היידגר. עבור סארטר, בני האדם "נידונים לחופש", ואותנטיות טמונה בהכרה בחופש זה וביצירה פעילה של מהותו של האדם דרך בחירות ופעולות.

ההתאמה של סימון דה בובואר

סימון דה בובואר, שיתפה פעולה קרובה עם סארטר, פיתחה עוד יותר את מושג האותנטיות בעבודותיה הפילוסופיות והספרותיות. ב"אתיקה של העמימות" (1947), היא חקרה כיצד אותנטיות קשורה להתנהגות אתית וליחסים בין-אישיים.

דה בובואר הדגישה את חשיבות ההכרה לא רק בחופש של האדם עצמו, אלא גם בחופש של האחרים. עבורה, קיום אותנטי כלל איזון עדין בין הצהרת החופש של האדם לבין כיבוד החופש של האחרים. נקודת מבט זו הוסיפה ממד בין-אישי חשוב למושג האינדיבידואליסטי יותר של היידגר.

אלבר קאמי והאבסורד

בעוד שאלבר קאמי דחה את התווית של אקזיסטנציאליסט, הפילוסופיה שלו על האבסורד נושאת עקבות ברורים של השפעת היידגר. מושג ה"מרד" של קאמי נגד האבסורדיות של הקיום מהדהד את קריאתו של היידגר להתמודדות אותנטית עם היות האדם לקראת-מוות.

ב"המיתוס של סיזיפוס" (1942), קאמי טוען כי התגובה האותנטית לאבסורדיות החיים היא לחבק אותה במלואה, במקום לחפש מפלט דרך התאבדות או אמונה דתית. ניתן לראות בנקודת מבט זו פרשנות ייחודית לאותנטיות ההיידגריאנית אל מול חוסר המשמעות הקוסמי.

תגובות ביקורתיות והתאמות

לא כל ההוגים האקזיסטנציאליסטים קיבלו ללא ביקורת את המושג של היידגר. מוריס מרלו-פונטי, למשל, ביקר את מה שראה כאופי האינדיבידואליסטי מדי של האותנטיות של היידגר. הוא הדגיש את האופי המגולם והבין-סובייקטיבי של הקיום האנושי, וטען כי יש להבין אותנטיות בהקשר של המעורבות הפיזית והחברתית שלנו.

קארל יאספרס, בעוד שהושפע מהיידגר, פיתח את המושג שלו של "Existenz", שחלק דמיון עם אותנטיות אך שם דגש רב יותר על טרנסצנדנטיות ועל גבולות ההבנה הרציונלית.

סיכום

מושג האותנטיות של היידגר שימש כזרז למחשבה האקזיסטנציאליסטית, ודחף פילוסופים להתמודד עם שאלות של חופש אנושי, אחריות וטבע הקיום עצמו. בעוד שהוגים מאוחרים יותר לעתים קרובות סטו מהניסוחים הספציפיים של היידגר, הרעיון המרכזי של התמודדות עם הקיום של האדם וחיים מכוונים נשאר נושא מרכזי בפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית.

הדרכים המגוונות בהן הוגים אקזיסטנציאליסטים מאוחרים יותר עסקו, התאימו וביקרו את המושג של היידגר מדגימות את חשיבותו המתמשכת. מהדגש של סארטר על חופש רדיקלי ועד לשיקולים האתיים של דה בובואר והמרד האבסורדי של קאמי, השפעת האותנטיות ההיידגריאנית מהדהדת לאורך המחשבה האקזיסטנציאליסטית, ומעצבת את הבנתנו לגבי משמעות החיים האנושיים האמיתיים.