תרומתה של הלן סיקסו לתיאוריה הפמיניסטית והפוסט-סטרוקטורליסטית סייעה בעיצוב מחדש של דיונים על אהבה וארוטיקה.אחד המושגים המרכזיים של סיקסו הוא הרעיון של "כתיבה נשית" ("écriture feminine"), המציע כי ישנה צורת כתיבה והבעה נשית מובהקת. מושג זה מאתגר את המבנים הלשוניים המסורתיים שנשלטו, היסטורית, על ידי נקודות מבט גבריות.
ב"צחוקה של המדוזה" סיקסו בוחנת אירוטיקה נשית, תוך שימת דגש על הסוכנות והפוטנציאל של הגוף הנשי. היא טוענת שהחוויות האירוטיות של נשים הודחקו או הוצגו לא פעם במסגרת לשונית הממוקדת בגבר. על ידי עידוד נשים לכתוב על רצונותיהן וחוויותיהן, סיקסו טוענת שהן יכולות לתבוע מחדש ולהגדיר מחדש את הנרטיבים הללו אודות עצמן. התשוקה הנשית, לדבריה, צריכה לקבל את המקום שלה ולא רק כמענה לתשוקה של הגבר.
מעבר לממדים האישיים והטקסטואליים, סיקסו גם מייחסת להקשר את הארוטיקה הנשית בתוך מבנים חברתיים-תרבותיים רחבים יותר. היא מבקרת מערכות פטריארכליות שדחקו לשוליים את הקולות הארוטיים של נשים ומדגישה את הצורך בשיח כולל יותר על אהבה ותשוקה.
עבור המחשבה הפמיניסטית, עבודתה של סיקסו מספקת מסגרת מקיפה להבנת הצמתים וההצטלבויות של שפה, מגדר וארוטיקה. כתביה מאפשרים בחינה מחדש של נורמות מובנות מאליהן בין נשים וגברין, ומציעות תובנות לגבי הפוטנציאל של ביטוי ארוטי נשי בהקשרים ספרותיים וחברתיים כאחד.
