כאשר אנו שומעים את המילה "טראומה", אנו נוטים לחשוב על אירועים קיצוניים: מלחמות, אסונות טבע, התעללות קשה או תאונות דרמטיות. אך רוב האנשים אינם מזהים את עצמם בתוך הסיפור הזה — למרות שהם נושאים בתוכם תחושות של חרדה, רגישות יתר, קושי ביחסים או תחושת ניתוק מעצמם. לפי גאבור מאטה, בספרו "מיתוס הנורמלי", ייתכן שהסיבה לכך פשוטה: הטראומה שמעצבת חלק גדול מחיינו אינה בהכרח דרמטית. לעיתים היא שקטה, מצטברת, כמעט בלתי נראית.
במובן זה, טראומה איננה רק מה שקרה לנו — אלא מה שנותר בתוכנו.
לא האירוע — אלא החוויה הפנימית
אחת ההבחנות החשובות בהבנת טראומה היא שהיא אינה זהה לאירוע עצמו. שני אנשים יכולים לעבור חוויה דומה, אך רק אחד מהם יחווה טראומה. הסיבה לכך נעוצה בכך שטראומה היא תגובה פנימית: תחושת פגיעה, אובדן ביטחון, ניתוק או חוסר אונים שנשארים גם לאחר שהאירוע הסתיים.
אפשר לחשוב על טראומה כפצע פסיכולוגי. כמו פצע פיזי, הוא עשוי להחלים, אך לעיתים הוא נותר פתוח או מתכסה ברקמת צלקת נוקשה. במקרים כאלה, האדם ממשיך לפעול בעולם מתוך מנגנוני הגנה שנועדו למנוע כאב נוסף — גם כאשר הסכנה כבר חלפה. כך נוצרים דפוסים של הסתגרות, ריצוי, הימנעות, שליטה יתר או התפרצויות רגשיות. הם אינם "בעיות אופי" אלא ניסיונות הישרדות.
טראומה גדולה וטראומה קטנה
מקובל להבחין בין טראומות קשות וברורות לבין חוויות יומיומיות יותר של פגיעה רגשית. הראשונות עשויות לכלול אובדן, אלימות או הזנחה חריפה. השניות — ולעיתים הנפוצות יותר — כוללות חוויות של אי־נראות, ביקורת מתמשכת, בדידות, או היעדר מענה רגשי מספק.
ילד שאינו זוכה להקשבה, תלמיד שנדחה חברתית, אדם שחווה חוסר ביטחון מתמשך — כל אלה עשויים לשאת חותם רגשי מתמשך. אין מדובר בהכרח בדרמה חיצונית, אלא בתחושת עולם פנימית: "אין מקום למה שאני מרגיש", "אני צריך להיות אחרת כדי להיות אהוב", "אני לבד". במצבים כאלה, הילד מסתגל. הוא מוותר על חלקים מעצמו כדי לשמר קשר ושייכות. ההסתגלות הזו חכמה והכרחית — אך יש לה מחיר.
הטראומה כניתוק מהעצמי וכהסתגלות
אחת ההשלכות העמוקות של טראומה היא ניתוק. האדם מתרחק מחוויות פנימיות שאינן מקבלות מקום — רגשות, צרכים, דחפים ואפילו תחושות גוף. לאורך זמן, הניתוק הופך להרגל. אנשים עשויים להיות מתפקדים, מצליחים ומוערכים, אך לחוות עמוק בפנים ריקנות או זרות לעצמם.
הניתוק מתבטא גם בגוף. רבים חווים מתח כרוני, עייפות, כאבים או קושי לזהות תחושות בסיסיות כמו רעב, עייפות או רוגע. הגוף נושא את הסיפור גם כאשר התודעה אינה מודעת לו. במובן זה, טראומה איננה רק זיכרון אלא ארגון שלם של חוויה — של הגוף, הרגש והיחסים.
כאשר אנו מבינים שטראומה היא הסתגלות, התנהגויות רבות מקבלות משמעות חדשה. הצורך בשליטה עשוי להיות ניסיון למנוע חוסר אונים; ריצוי — דרך לשמר קשר; התמכרות — ניסיון לווסת כאב; והימנעות — דרך להימנע מפגיעה נוספת. ההבנה הזו אינה מבטלת אחריות, אך היא מחליפה שיפוט בסקרנות. במקום לשאול "מה לא בסדר בי?", ניתן לשאול "מה קרה לי?" או "למה הדרך הזו הייתה פעם חיונית עבורי?". גישה זו משנה גם את היחס לאחרים. התנהגויות שנראות קשות או בלתי מובנות עשויות להיות ביטויים של פצעים בלתי נראים.
אינטימיות עם הפצע
אולי המחשבה המאתגרת ביותר של מאטה היא שטראומה אינה שולית לחיים האנושיים אלא שכיחה מאוד. כמעט כל אדם נושא חוויות של פגיעה, אובדן או אי־מענה. ההבדל אינו בין אנשים עם טראומה לאנשים בלעדיה — אלא בין מי שמודעים להשפעתה לבין מי שלא.
הכרה זו אינה פסימית אלא פותחת אפשרות. כאשר הטראומה נתפסת כחלק מהסיפור האנושי, ניתן לפתח כלפיה יחס של הבנה וחמלה במקום בושה והסתרה. החקירה אינה מכוונת להישאר בעבר אלא לשחרר את ההווה מן האחיזה הבלתי מודעת של העבר. מחקר ותיאוריה עדכניים מדגישים כי טראומה נפוצה בהרבה מכפי שנהוג להניח וכי היא פועלת לעיתים כרקע שקט להתנהגות, יחסים ואף לבריאות פיזית ונפשית
