הופעת "הפנתרים השחורים" –
זו הייתה במידה רבה המשך דרך המחאה שפתחו מאורעות ואדי סאליב ב1959 והמשך תחושת הקיפוח של בני הדור השני של יוצאי צפון אפריקה. זו היתה חבורת נערים אמיצה משכונת מוסררה בירושלים: סעדיה מרציאנו, צ'ארלי ביטון, כוכבי שמש, אדי מלכא, רפי מרציאנו, ראובן אברג'ל, קוקו דרעי ועוד שהתעמתו עם המדינה בראשות מפא"י ברמה האידיאולוגית והפיזית ביחד. הם התמידו בפעילותם במשך 3 שנים עד 1974. החשש מפעילותם האלקטוראלית גרם להגדלה ניכרת בתקציבי השיכון, הרווחה והחינוך.
המשבר של יום הכיפורים דחק את המתח הבין-עדתי, אבל, בבחירות לכנסת לאחר המלחמה (1974) ההצלחה התנועתית של הפנתרים לא חזרה על עצמה. לאחר הכישלון הזה כמה ממנהיגי ה"פנתרים" הצטרפו למפלגות שמאל אנטי ממסדיות. "הפנתרים השחורים" היו " המפץ הגדול", כלומר, האירוע המחולל של המאבק המזרחי בישראל. ישראל עד מרץ 1971 הייתה שונה מזו שאחרי: הסרת המסכות וחשיפת היחסים הכלכליים והחברתיים נתגלו כשדה מלחמה לכל דבר. זו היתה תרומת הפנתרים השחורים לחברה הישראלית. הם העניקו לגיטימציה והאצה לתהליך עזיבת המזרחים את המרכז הפוליטי ההגמוני בראשות מפא"י ועברו אל הליכוד. בתחום השיח, הפנתרים חיברו בין המאבק המעמדי והאתני המקומי, ומעמדם הפוליטי. הם גם חיברו בין שמאל וימין כלכלי ומדיני.
לאחר מחאת הפנתרים והתמוטטות ההגמוניה של מפא" שייצגה את דיכוי התרבות המזרחית, פרצה לה המוסיקה, ולאחריה השירה, הפרוזה והמחקר האקדמי. אחר כך הגיעו הקולנוע והאמנות.
