הרגע שבו טובעים המצרים בים בשמות פרק י"ד הוא רגע של הצלה והקלה גדולה ואקורד הסיום של יציאת מצרים. על שפת הים משה ובני ישראל אומרים שירה ומרים מובילה את הנשים בתופים ומחולות. אולם על פי אגדות חז"ל, בשמים מתחוללת באותה זמן דרמה אחרת לגמרי.
על פי המסופר בגמרא (סנהדרין ל"ט:, מגילה י:), מלאכי השרת ביקשו אף הם להצטרף בשירה המהללת את מעשיו של אלוהים. אך הוא מיד נוזף בהם: "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?!". הקדוש ברוך הוא, כפי שעולה מן הסיפור, אינו שמח במות המצרים ואינו רואה בכך דבר חיובי. הם אמנם היו חלק מהתוכנית שלו לאורך כל הדרך שהובילה אותם לקרקעית הים, אך אין זה אומר שצריך לשמוח בכך. במסכת יומא אף מביאים בהקשר זה את הטענה לפיה "אין הקדוש ברוך שמח במפלתן של רשעים".
בחסידות (אגרא דכלה) פותח על סמך אמירה זו הרעיון כי אלוהים רוצה את מעשיהם של הצדיקים יותר מאשר אובדנם של הרשעים. נותר רק לשאול כיצד רעיונות אלו עומדים ביחס לסיפור המבול ולסיום מגילת אסתר שם יש שמחה רבה על מות אויבי ישראל.
עוד דברים מעניינים:
אסטרולוגיה ותאווה: מדוע ציווה פרעה להשליך ילדים ליאור
רבי זירא, רבי מאיר וברוריה על איך להתמודד עם בריונים
