Goffman, E. (1967/1999). On Face-Work: An Analysis of Ritual Elements in Social Interaction –
במסגרת החטיבה השלישית העוסקת באתרי שיח, מאמרו של גופמן בוחן את המחוות הטקסיות שאנשים משתמשים בהם כאשר הם נמצאים באינטראקציה פנים אל פנים. גופמן טוען כי בסיטואציות שבהן מתבצעת תקשורת בין אישית פנים אל פנים, בני אדם מתפקדים כמו שחקנים בהצגה, בניסיון לשמר את התדמית שלהם בעיני ה – "קהל" התקשורתי הסובב אותם.
לדידו של גופמן, העולם החברתי של האדם מורכב מאין ספור מפגשים חברתיים. אלו מחייבים אותו לנקוט ב – "קו" מסוים: כלומר, דפוס של מחוות מילוליות או בלתי מילוליות שבעזרתן הוא מביע את השקפתו על כל סיטואציה נתונה, ודרכן הוא מבטא את הערכתו כלפי הסובבים אותו וכלפי עצמו. המונח "פנים" (או מסכה לצורך העניין) מתייחס לאופן שבו האדם מתנהל בהתאם ל"קו" שהוא מניח שהסביבה מאמינה שהוא נקט בו. לדוגמא: אדם מציג את המקצוע, או הדת שלו בצורה טובה (את ה – "קו" שלו) על ידי כך שהוא מציג את העצמי שלו (את ה – "פנים" שלו) בצורה טובה.
האדם מגיב רגשית בצורה מיידית על כל מפגש חברתי. הרגשות שלו הופכים לחלק מהמסכה שהוא גיבש לעצמו. אם המאורעות מעצבים לו "פנים" טובות יותר ממה שדימה לעצמו סביר להניח שירגיש טוב, ולהפך. למעשה, המסכה היא שמעצבת את העולם הרגשי של האדם. הכללים בכל קבוצה חברתית והגדרת המצב, הם שמכתיבים כמה רגש האדם יחווה כלפי המסכה שלו עצמו, וכמה רגש הוא יבחר לחלוק עם הסביבה שלו על מנת לשמר את התדמית שהמסכה יוצרת.
לעיתים, אדם עשוי למצוא את עצמו בסיטואציה שבה הוא משתמש ב – "פנים שגויות", כלומר כאלה שאינן מתיישבות עם ה – "קו" שהוכתב בשבילו על ידי הסביבה שלו. זה עשוי לקרות כאשר הוא נתפס בלי שהכין מראש "קו" כזה, ולכן לא גיבש לעצמו מסכה ראויה למצב הנתון. כאשר אדם נמצא ב – "פנים הנכונות" למצב הנתון הוא חש ביטחון עצמי. זאת מכיוון שהוא מרגיש שהוא נוקט בדיוק ב – "קו" שהסביבה מצפה ממנו להיות בו.
השילוב של כבוד עצמי והתחשבות בזולת שהאדם נוקט בו במפגשים חברתיים, מחייב אותו לנקוט בגישה שתשמר הן את המסכה שלו, והן את המסכות של הסובבים אותו. כלומר, באינטראקציה החברתית כל הנוכחים צריכים לשמר הן את התדמית האישית שלהם והן את של חבריהם. ההדדיות הזו היא הבסיס לכל תקשורת בינאישית, בייחוד בדיבור פנים אל פנים.
יש להבין כי לבישת המסכה אינה מצב "טבעי" של האדם, אלא במצב שניתן לכנותו "מצב עבודה". זאת מכיוון שהנורמה של מפגשים חברתיים אינה מבוססת על קבלה הדדית של כל אדם באשר הוא אדם, אלא על מצב זמני, שמחייב שמירה על כללים ברורים שיאפשרו התנהלות תקינה של החברה. אחזקת המסכה היא לא המהות של האינטראקציה החברתית. היא רק הכלי שבו האדם משתמש על מנת להתנהל בה בצורה הטובה ביותר. בהקבלה, ניתן לומר כי ללמוד איך ללבוש מסכה זה למעשה ללמוד את "חוקי התנועה" של האינטראקציה החברתית.
הצורות הבסיסיות של עבודת הפנים
תהליך ההימנעות
הדרך הפשוטה ביותר שבה אדם יכול להימנע מאיומים על הפנים שעיצב לעצמו היא להימנע ממצבים שבהם קיים איום פוטנציאלי כזה. הוא יכול לעשות זאת על ידי הימנעות ממסירת מידע שאינו הולם את ה – "קו" שהוא נוקט בו. כלומר, הוא ינסה לשנות נושא. הוא עשוי גם להדחיק את רגשותיו, עד שידע באיזה קו מצופה ממנו לנקוט. אלו הם תמרונים "הגנתיים" לשמירת הפנים. תמרונים מסוג אחר הם תמרונים "משמרים". כבוד ונימוס למשל. אלו נועדו לשמר את הפנים של האחר באינטראקציה החברתית כדי להימנע מאיום על הפנים של האדם עצמו.
כאשר האדם נכשל בתהליך ההימנעות, הוא עשוי להתנהג כאילו לא קרה דבר, או כאילו הפגיעה היא חסרת משמעות עבורו. כך הוא משלה את עצמו ואת הסביבה שלא התרחשה פגיעה משמעותית. בבתי חולים לחולי נפש זה בא לידי ביטוי באופן המובהק ביותר כאשר החולים עצמם מתייחסים לפגיעות חוזרות ונשנות בפנים שלהם ושל סביבתם בשוויון נפש, בעוד שהמבקרים אותם מגיבים בייאוש. אי היכולת ללבוש מסכה בצורה ראויה למעשה לא מאפשרת קיום של האדם בחברה נורמטיבית.
תהליך התיקון
כאשר מתבצעת פגיעה במסכה שהאדם בונה לעצמו, הוא נכנס לתהליך שמהותו לתקן את האפקט. זה מתבטא באמירות כגון "סליחה", או "בהחלט, אני מסכים עם מה שאמרת". תהליך התיקון מורכב מארבעה שלבים: אתגר – לקחת אחריות על הפגיעה, הצעה – להציע לנסות להפחית מעוצמת הפגיעה (זה היה בצחוק… אל תיקח אותי ברצינות), קבלה – כאשר הנפגע מקבל את המחווה, ותודה – השלב הסופי. השלבים הללו הם חלק מהטקסיות שביחסים הבינאישיים באינטראקציות חברתיות.
להרוויח נקודות – שימוש אגרסיבי ב עבודת הפנים
צורה אחרת של טקסיות בתהליך השמירה על הפנים מתבטאת במה שניתן לכנות "צבירת נקודות". כאשר אדם יודע למשל שכאשר הוא מתנהג בצניעות אנשים עשויים לשבח אותו, הוא עשוי "לדוג מחמאות" בצורה זו. כך האדם מתמרן את הסביבה על מנת לשמר את הפנים שלו בצורה הטובה ביותר. כך אדם גם עשוי למשל לתמרן אחרים לחוש רגשות אשמה על מה שעשו או לא עשו לו, דרך לבישת מסכה מסוימת. מדובר למעשה בסוג של משחק שבו כל צד מנסה לשמר את הפנים שלו בצורה הטובה ביותר בהתאם לנסיבות על ידי צבירת כמה שיותר "נקודות" סמליות.
שיתוף פעולה בעבודת הפנים
שיתוף פעולה יכול להתבצע למשל כאשר כמה מהנוכחים במפגש החברתי חשים בסכנה המאיימת על פניו של אחד מהם. הם עשויים למנוע את הפגיעה על ידי שימוש בתקשורת מרומזת שמשמעותה: "הקו שאתה נוקט בו אינו מתאים… אתה עומד לאבד את המסכה שלך – עליך להיזהר". זה עשוי להתבצע במחוות מרומזות או עקיפות, גם בצורה בלתי מילולית.
תפקידיו הטקסיים של העצמי
עד כה דובר על שני מישורים של העצמי: הקו – שהוא דפוס ההתנהגות שאדם בוחר לו בכל רגע נתון, והפנים – שהם האופן שבו דפוס ההתנהגות שהוא נוקט בו משתקף בכל אינטראקציה חברתית על פי הסביבה. כאשר מפרידים ביניהם, לא מתבצעת פגיעה משמעותית בפנים מכיוון ששני המרכיבים הללו חופפים כלומר, צריך להיות נמצא בתוך קו מסוים- טקס ידוע לכל הסובבים ומוגדר על ידי הסביבה והפנים לא נפגעות אם הן לא מסתכנות בשייכות לקו זה או אחר. אבל, בכל פעם שאדם יחבר בין קו לבין פנים- העצמי שלו יהיה בעל תפקיד- תפקיד טקסי.
פנים ויחסים חברתיים
חלק ניכר מהפעילות המתרחשת במפגשים חברתיים יכולה להתפרש כניסיון מצד כל הנוכחים לעבור את המאורע בשלום. ברכת שלום למשל, מספקת דרך יעילה לדכא עוינות מצד הנוכחים, כך שהם יכולים להפיל לרגע את המחיצות ביניהם ולדבר. ברכות פרידה מסכמות את ההתרחשויות במפגש והאופי שלהן משקף את האופן שבו מצופה שיתנהל המפגש הבא. למעשה, ברכות השלום והפרידה הן דרך טקסית יעילה להימנע מפגיעה ישירה בפנים. זאת מכיוון שהן "מרככות" את הקרקע לפני האינטראקציה במפגש החברתי.
טבעם של סדרים טקסיים
לסיכום, ניתן לומר כי למעשה מתחת להבדלים התרבותיים, אנשים בכל מקום הם למעשה אותו הדבר. בכל החברות, אנשים חייבים להסתגל לנורמות האוניברסאליות שמכתיבים המפגשים החברתיים תוך לבישת מסכות. הדרך לעשות זאת היא דרך ביצוע פעולות טקסיות חוזרות תוך שמירה על הפנים במצבים חברתיים משתנים. מעניין לחשוב כי הטבע האנושי האוניברסאלי הזה, הוא למעשה לא אנושי במהותו. למעשה, כאשר האדם לובש מסכה, הוא עושה פעולה מכאנית. הוא לא חושף את המהות שלו כאדם, אלא מציג מסכה שמשקפת כללי מוסר ונורמות חברתיות. למעשה, לפי דבריו של גופמן, כללי המוסר ההופכים את האדם לאדם הם תוצר של הדרישה לקיים את הטקסיות של המפגשים החברתיים.
