רבי נחמן מברסלב מספר על מלך אחד ששלח את בנו לארצות רחוקות על מנת שילמד חוכמות. ואכן בחלוף הזמן שב הבן והוא חכם ובקיא בכל חוכמות העולם. יום אחד ציווה המלך על בנו לקחת אבן ריחיים כבדה ולשאת אותה אל עלית-גג ביתם. לא היה מסוגל הבן להרים את האבן הכבדה ונצטער מאוד על כך שאינו יוכל למלא את רצון המלך אביו.
בראות המלך את צערו של בנו גילה את כוונתו ואמר לו: "היעלה על דעתך שאני אצוה עליך דבר כל כך כבד כמו להרים את האבן הזאת ולשאת ולהרים אותה? האם כל החוכמה שרכשת תוכל לעזור לך לעשות דבר כזה? לא לכך התכוונתי כלל, אלא מה שהתכוונתי היה שתקח פטיש ותפוצץ את האבן לחתיכות קטנות וכך תוכל לשאת אותה לעלית-הגג.
ועל כך ממשיך רבי נחמן ואומר כי מצוות המלך לבן היא כמצוות אלוהים לנו לשאת את ליבנו אל השמיים, ואילו הלב שלנו הוא לב האבן הכבד כל כך שלא ניתן להרימו אלא בכך שניקח פטיש ונשבור ונפוצץ את לב האבן שלנו, ורק כך נוכל להרים אותו.
(מבוסס על חיי מוהרן תל"ו)
