בשנת 2007 פרסמה הסופרת הקנדית והאקטיביסטית המפורסמת נעמי קליין ספר בשם "דוקטרינת ההלם: עלייתו של קפיטליזם האסון" בו היא טוענת כי הניאו-ליברליזם עושה שימוש באירועי אסונות בכדי לקדם צעדי שינוי בכיוון של שוק חופשי. לפי קליין קובעי מדיניות מנצלים מצבים בהם הציבור נמצא בהלם או בפחד על מנת לדחוף צעדים קיצוניים ומדיניות שנויה במחלוקת תחת כסות של הצלת המצב. במצבי אסון ומשבר, בין אם טבעיים כמו אירועים סביבתיים או מעשה ידי אדם כמו מלחמות, אנשים נוטים יותר לקבל רפורמות המציגות את עצמן כצו השעה, אך כאלו שמרגע שיושמו כבר לא ניתן להשיב לאחור גם כאשר מצב החירום מסתיים. מצבי חירום משמשים גם כמסך עשן להעביר צעדים הרחק מעין הציבור והתקשורת שדעתם מוסחת. קליין מונה בספרה שורה של דוגמאות כמו המלחמות בעירק ומלחמת פוקלנד ואילו הסרט הדוקומנטרי שבא בעקבות הסרט מציע גם את אירועי 11.9 כדוגמה.
תיאוריית דוקטרינת ההלם של קליין זכתה להכרה רבה והפכה למטבע לשון בקרב הוגים ביקורתיים רבים. אולם לא הכל מסכימים עם תיאורי המציאות של קליין ורואים ב-"דוקטרינת ההלם" כהסבר פשטני ומאולץ יותר של אירועים ותהליכים מורכבים. עם זאת, ישנה הסכמה כי עיתות משבר הם במקרים רבים מצבים של שינויים בצורות השלטון, בין אם לחיוב ובין אם לשלילה.
קישור לדוקומנטרי המלא "דוקטרינת ההלם"
